לא יהיה שלום עם הערבים

אריה אלדד
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריה אלדד

כמה כבר נכתב על הצורך להרתיע את אויבינו לבל יהינו לפגוע בנו? ולמרות מבול המילים וגם כל הכוח שהופעל - תמיד יצוץ ארגון הטרור הערבי "הקיצוני" התורן וינסה שוב להרוג בנו. ולכאורה אין הרתעה. וכל מבצע או מלחמה שערכנו בשנים האחרונות מסתיימים בתחושת החמצה: שיכולנו למוטט, להשמיד, לחסל - אבל עצרנו בחצי הדרך. אילו רק לא היינו עוצרים את צה"ל, היינו משיגים את הניצחון.

אחד מעמודי התווך של תפיסת הביטחון הלאומי שלנו נוסחה במאמרו של ז'בוטינסקי "על קיר הברזל". לימים - ובלי להודות בכך - אימץ גם דוד בן גוריון את התפיסה הזו. רק כשאויבינו יתייאשו מהתקווה להשמידנו - יוכל לבוא השלום.

מדור הזירה

אלא שהמשוואה הזו נולדה במוחם של חניכי האסכולה האירופית של החשיבה הלוגית. וממש כשם שהוזי השלום שבשמאל הישראלי מנסים לאנוס את המציאות ולנסות לכפות את הגיונם על אויבינו - ממש כך גם  מעצבי המדיניות והוגי הדעות שמימין. התקווה כי כוחנו האדיר ירתיע את אויבינו וכך יבוא שלום - חייבת לעבור רוויזיה. הרתעה דו-צדדית יכולה היתה להתקיים בין ברית המועצות וארה"ב בימי המלחמה הקרה. לאלו ולאלו היו אלפי ראשי קרב גרעיניים שדי בהם להשמיד את כל העולם. ההיגיון המשותף לשני הצדדים איפשר את ההרתעה. אך מי שחושב שזה יהיה גם ההיגיון האיראני והם לא יעשו שימוש בנשק גרעיני אם יהיה בידם - מתעלם מהאפשרות שמדינה כאיראן יכולה לנהוג ברמה המדינתית כמו מחבל מתאבד ברמה האישית. אם המטרה "גדולה מהחיים" - אפשר, אולי אפילו טוב - להקריב את החיים או את המדינה כדי להרוג יהודים, או להשמיד את ישראל.

וכך גם במלחמה קונונציונלית. הניצחון הגדול ביותר של ישראל בכל תולדותיה - הכרעת מדינות ערב במלחמת ששת הימים, לא מנעה מנאצר ואסאד לפתוח במלחמת ההתשה ימים ספורים אחרי תום הקרבות  ביוני 67', ומנהיגי סוריה ומצרים החלו לבנות מחדש את צבאותיהם ולהכינם למלחמה הבאה. אם תבוסה מכרעת כמו ששת הימים לא הרתיעה אותם - מה ירתיע אותם? ואם אבדן עצום של שטח במלחמה לא "לימד לקח" מדינות "תקניות" - מה ירתיע את אזובי הקיר החמאסיים או הדאעשיים?

השמאל אומר היום - כפי שאמר תמיד - חייב להיות "פתרון מדיני". ויתורים טריטוריאליים שיביאו שלום. הם מתעלמים מכך שהמלחמה בינינו לבין הערבים אינה סכסוך טריטוריאלי ולכן אין לה תרופה טריטוריאלית. מלחמות דת אין פותרים בשרטוט קו גבול על מפה.

הימין אומר היום - כפי שאמר תמיד - חייב להיות "פיתרון צבאי". להכריע, למוטט, לערוף את ראשי הנחש. הם מתעלמים מכך שהמלחמה אינה מתקיימת בין עמים או מנהיגים שיש להם אותו היגיון, אותם ערכים, אותן מטרות-על.

אז באין הרתעה ובאין שלום - מה הפיתרון?

כבני אדם אנו שואפים לשלוט בגורלנו. לחיות בידיעה שמה שנעשה או לא נעשה יחרוץ את גורלנו למלחמה או לשלום. איננו מקבלים על נקלה את האפשרות שהמלחמה תימשך בכל מקרה. שלעולם לא יהיה שלום עם הערבים. כרופא אני יודע שלמחלות השכיחות ביותר אין מרפא. אנו יודעים לטפל בסוכרת או ביתר לחץ דם, אך איננו יודעים עדיין לרפא אותם. החתירה ל"פתרון" היא אשלייה. שלום, כמו "הכרעת האויב" או הרתעתו מכל ניסיון לפגוע בנו - הם אופיום להמונים. וכידוע משככי הכאבים ממשפחת האופיאטים חיוניים לטיפול בכאב אך אין בהם כדי לרפא. ולפיכך לא "פיתרון הסכסוך" צריך להיות היעד המדיני שלנו אלא הנוסחה, או הנוסחאות שיאפשרו לנו לחיות, ואם אפשר - לחיות טוב. אשליות שסופן להתנפץ אינן מרשם טוב להשגת היעדים הללו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ