אלוהים הוא סלקטור

וסים יונס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
וסים יונס

ביום שישי האחרון נסעתי מביתי בכפר ערערה במשולש לירושלים, כדי להשתתף בתפילת יום שישי במסגד אל-אקצא. חצי שעה לפני התפילה, שעה שהתקדמתי לכיוון המסגד, הבחנתי באזרחים ישראלים מוסלמים רבים שהגיעו כמוני מאזור המשולש והגליל יושבים על הכביש ליד באב אל-עמוד, חלקם מתפללים תפילות מקדימות וממתינים לקריאת המואזין. אלה היו מתפללים ש"נפסלו" מלהיכנס לרחבת מסגד אל-אקצא, וכתוצאה מכך אלתרו מקום תפילה תחת הכיפה. כיפת השמים אני מתכוון, לא כיפת הסלע חלילה.

זה לא אסתטי וגם לא נוח לסגוד לאל על האספלט הלוהט, קל וחומר כאשר יש מסגד כשיר לתפילה בקרבת מקום. ריחמתי עליהם, והמשכתי לצעוד לכיוון באב אל-עמוד. היה תור ארוך וציבור המתפללים והמתפללות התקדמו באטיות אל צוואר-הבקבוק, נקודת הבידוק הביטחוני. זו לא כללה, כפי שניתן להניח, מגנומטר שבודק חפצים מתכתיים, ושאלות מנומסות נוסח "אפשר לראות את תעודת הזהות שלך בבקשה", בהם עושים שימוש בשיטת הבידוק הנוחה והאדיבה שבשער הכניסה לכותל. כוחות הביטחון פשוט דחפו את המתפללים ומנעו את כניסתם, ללא הסבר אלא תוך שימוש בתקשורת ורבאלית מינימלית, מתנשאת ומכאיבה.

מדור הזירה

"יאללה, רוח אל-בית", צעק שוטר על גבר בסוף שנות הארבעים שעמד לפני, ושלא הצלחתי להבין מה עשה. הגבר זז הצידה. התקדמתי אני וביקשתי להיכנס. השוטר ביקש ממני את תעודת הזהות שלי, הסתכל בה ואמר לי שאני לא יכול להיכנס כי אני רק בן ארבעים, והכניסה מותרת לבני חמישים ומעלה.  כידוע לי ולרשויות השונות במדינת ישראל, אני אזרח הממלא את הוראות החוק ככתבן וכלשונן, ולכן נשמעתי מיד לבקשתו של איש הביטחון. עמדתי בצד ממורמר, כעוס וכאוב. לא יכולתי ברגע זה לא לחשוב על הפריווילגיה שבלהיות בעשור הכמעט לפני האחרון בחייך, המקנה לך הזדמנות מיוחדת להתפלל בלי שיעליבו אותך. שוו בנפשכם שזכות התפילה תישלל ממתפללים יהודים ביום כיפור רק מפני שהם עדיין לא בני חמישים.

אחרי חמש דקות בערך ראיתי שתי תיירות מצרפת (שמעתי אותן מדברות צרפתית כשעברו לידי) נכנסות מבלי שהשוטר ישאל אותן ולו שאלה אחת. חיוך צר ונחמד מצידו של השוטר - והן מותרות. לא יכולתי להתאפק ולכן פניתי לשוטר ושאלתי אותו: למה הן כן ואני לא? במה הן עדיפות עלי? הן נראות בסך הכול בנות עשרים. אני אזרח, הן לא. אני משלם מסים, הן לא. לי, זכותי, לפחות כמו שזכותן, לחופש תנועה, אמונה וחופש דת. "אני רוצה להתפלל כאן ועכשיו", אמרתי לשוטר. ברקע, המואזין החל לקרוא לתפילה. הקול היה ברור. שנינו שמענו אותו בבירור: "בואו להתפלל", קרא המואזין. היה שקט. הישרתי מבט לעיניו של השוטר הצעיר וביקשתי שוב: "הנה יא זלמה, אלוהים קורא לי כדי להתפלל, זאת מצווה!". "לא, אל תיכנס. תגיד לאלוהים אחר כך שהסלקטור לא נתן לך להיכנס וזהו".    

הכותב הוא מרצה ודוקטורנט למדעי המדינה, מומחה לפוליטיקה ולפילוסופיה של הדת באקדמיית אלקאסמי ובאוניברסיטת חיפה


תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ