אוטובוס הגועל

מאשה צור גלוזמן
מאשה צור-גלוזמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאשה צור גלוזמן
מאשה צור-גלוזמן

לכל מי שנוסע באוטובוסים בישראל על בסיס יומי יש רשימת תלונות ארוכה ומפורטת. יש נושאים ידועים: אוטובוסים דחוסים באנשים כקופסאות סרדינים, תדירות נמוכה של קווים, תחנות ללא הצללה, בלי מחסה מהגשם וספסלי ישיבה, הטרדות מיניות, נהגים שמזעיפים פנים אל מול שטר גדול מדי ועוד. לאלו נוספת רשימת ההטרדות האישית של כל אדם: יש אנשים שנגעלים מלשבת ליד אנשים עם ריח מסוים, יש כאלה שלא יכולים לסבול בני נוער צעקניים, יש נשים שמרגישות לא בנוח לשבת ליד גבר הפורש רגליו לכל רוחב הכיסא, ויש אנשים שחשים מועקה ממשית מריבוא השיחות הפרטיות בטלפונים הניידים. יש כאלה ששונאים ריחות של פירות הדר, יש כאלה ששונאים אנשים שמתעטשים ומשתעלים לכל עבר. וכל זה לפני שבכלל פתחנו את סיפור התחבורה הציבורית בשבת, סיפור שדורש מגילה נפרדת.

בדרך כלל אנשים מתלוננים על מועקות התחבורה הציבורית באופן פרטי, בין קרוביהם או בדפי המשתמש הפרטיים ברשתות החברתיות. לעתים רחוקות תלונה כלשהי תופסת תאוצה ואז פורץ קמפיין אזרחי לתיקון העוולה, שבדרך כלל מסתיים ללא פתרון או יתרת אנרגיה בקרב המוחים. לעתים, הסוגיה הופכת לעניין לאומי, כמו בסוגיית קווי המהדרין של הציבור החרדי: האם הדבר ראוי במדינה דמוקרטית, האם הנשים החרדיות בעד או נגד וכו'.

מדור הזירה

עם זאת, לא זכור לי שנתקלתי אי פעם בשיח מהסוג שהושמע בוועדת המשנה לענייני יהודה ושומרון של ועדת החוץ והביטחון, כפי שנחשף ב"הארץ", לקראת ההחלטה להפריד בין נוסעים פלסטינים ליהודים בתחבורה הציבורית בשומרון.

מעייף, לעוס וכנראה שלא אפקטיבי להתייחס לאסוציאציות שמעורר השימוש בטיעון הפופולרי בקרב הפטריוטים בעיני עצמם: "הבנות שלנו ליד הגברים שלהם". זהו שימוש מבחיל גם ללא האסוציאציות לחוקי גזע במשטרים אפלים, אבל מבחיל שבעתיים לנוכח האסוציאציות האלו, ולכן לא אתייחס לפרט הזה. יש דברים רבים אחרים להתפלא מהם במסמך המדכא הזה.

ראשית הפליא אותי הפער בין עמדת מערכת הביטחון, שטענה כי חקרה את הנושא במשך שנתיים, ובין המתיישבים ויו"ר הוועדה עצמו, מוטי יוגב. לפי הדברים שדווחו, נראה כי יו"ר הוועדה קיבל את עמדת המתיישבים ללא שום סייגים, ובניגוד לעמדת מערכת הביטחון, שלא ידועה ככזאת שלוקחת סיכונים בכל הנוגע לפועלים משטחי יהודה ושומרון. אם להיות אופטימיים, אפשר לטעון כי מחויבותם של חברי הכנסת לבוחריהם גבוהה ממחויבותם לעמדות הצבא. אבל אין סיבות רבות לאופטימיות שכזו.

אבל יותר מכך, הפליאה אותי תחושת הביתיות שנראה כי המתיישבים חשים בוועדה רשמית של כנסת ישראל. האופן שבו הם התבטאו הזכיר לי את האופן שבו חברים מתלוננים לפעמים על אנשים מזיעים באוטובוס, בהבדל אחד גדול: החברים המתלוננים מעולם לא העלו על דעתם לאסור על אנשים מזיעים לעלות על אותם אוטובוסים שבהם הם משתמשים. הגועל מהערבים נודף מכל שורת תלונה בדברי המתיישבים שפורסמו מהפרוטוקול של הוועדה ב"הארץ". גועל מזוקק,  אדנותי, חסר כל ביקורת עצמית, אפילו אינפנטילי. גועל שקיבל לגיטימציה במשך כמה עשורים, לגיטימציה שנעטפה לאורך שנים ב"שיקולים ביטחוניים". עד שכאשר מערכת הביטחון עצמה מכחישה כי השיקול הביטחוני רלוונטי, עמדתה כבר לא נספרת, ואולי נתפשת כ"רפיון" או כ"סמולנות".

בכל שורה בדו"ח הזה, שהיה אמור להגעיל בני אדם נורמליים מכל הקשת הפוליטית, אפשר היה להחליף את המילה "ערבים" במילה "אנשים", ואז תלונות המתיישבים היו נשמעות מגוחכות. אנשים לא קמים באוטובוס לאשה בהריון? גועלי, אין ספק, אבל מופרך לאסור עליהם לנסוע באוטובוס בשל כך. אנשים ממלאים את כל המושבים ולכן לאנשים אחרים אין מקום לשבת? בעיה ידועה ורצינית, שלא נראה כי לשר תחבורה כלשהו היה אכפת ממנה, לפחות לא מאז שאני התחלתי להשתמש באוטובוסים בכיתה ד', מהישוב גבעון החדשה, שנמצא במועצת שבט בנימין, שמוטי יוגב היה סגן ראש המועצה שלה עד לא מזמן. אבל בישראל 2014, ערבים כבר כנראה לא לגמרי נחשבים לאנשים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ