תנו לחנין זועבי לדבר

עלית קרפ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עלית קרפ

שופטי בית המשפט העליון תקפו התבטאויות שהשמיעה חברת הכנסת חנין זועבי אחרי רצח שלושת הנערים, אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל, ובין היתר גם את המשפט: "הם (הרוצחים, ע"ק) לא טרוריסטים, הם לא רואים שום דרך אחרת. זו הדרך היחידה שמדינת ישראל מבינה". השופטים אמרו שבכך למעשה היא תומכת בטרוריסטים ומתנגדת לעצם קיום המדינה, ויש באמירותיה הבנה והזדהות עם אנשים שחוטפים ילדים.

יופי. שוב נזפו השלטונות, ובית המשפט משקף היום את רוח השלטון יותר מאי פעם, בזועבי, אחת מחברות הכנסת השנואות ביותר בציבוריות הישראלית בכלל ובפוליטיקה הישראלית בפרט. זועבי שמעה, והפעם מבית המשפט העליון, שמה שהיא אומרת לא מקובל על החברה הישראלית. למה היא כל כך שנואה? כי היא מתנגדת בקולי קולות למה שנחשב לעתים קרובות לקודש הקודשים של מדינת ישראל. כמה עצוב לגלות, שלפעמים, מה לעשות, היא צודקת, ושגם ביתר הפעמים, שבהן היא לא צודקת, צריך להגן על זכותה להשמיע את קולה, גם אם הציבור הישראלי מסתייג מדבריה.

נתחיל בהתחלה: במה צודקת זועבי? בזה שמדינת ישראל מבינה רק כוח. השקט הוא רפש לא רק לאוהדי ז'בוטינסקי אלא גם לפלסטינים. כשהם יושבים בשקט, יש אנשים שחושבים, שהם נרגעו, שהם שכחו, שהם כבר לא רוצים מדינה, ושאולי, בכלל, הם מתכננים לעבור לירדן או לאחת ממדינות ערב האחרות והם פשוט שכחו להגיד לנו את זה. אינתיפאדה, התקוממות, דם ועוד דם, מהצד האחד ומהצד השני הם שגרמו בעבר לניסיון לפתור את הסכסוך.

במה היא טועה? בזה שיפרח, שער ופרנקל היו ילדים תמימים, שהוריהם אמנם הטעו אותם במחשבות משיחיות ושלחו אותם ללמוד בישיבה שנמצאת במקום שהיא לא צריכה להימצא בו ואסור לנסוע בו בטרמפים משום שידוע שהוא מקום מסוכן - אבל הם בכל זאת, רק ילדים, ואסור לרצוח אותם. לא רק אותם אסור לרצוח, אסור לרצוח בכלל. לא אותם, וגם לא את הילדים של הערבים, וגם לא את הערבים עצמם.

ישראל היא כובש אכזר שמבדיל בין דם לדם, בין יהודים לערבים. עד עכשיו קיבלנו את הדבר הזה כחלק מהמשחק שכפו עלינו כל הממשלות שלא נפרדו מהשטחים. אלא שעכשיו רוצים באמצעות חוק הלאום להחיל את הרעיון הנשגב הזה על החוק במדינת ישראל. ההפרדה הזאת כבר קיימת בפועל, אבל עכשיו רוצים להפריד בין החוק שבו משתמשים כלפי ערבים, לחוק שבו משתמשים כלפי יהודים במדינת ישראל. ואף על פי כן, ממש כמו שלא סותמים את פה לאספסוף הצורח ברחובות "מוות לערבים", ממש כמו שלא נוקטים שום פעולה נגד התבטאויות מגונות כלפי הערבים, ויש כאלה בשפע, מותר גם לזועבי להגיד את אשר על לבה מבלי שתגורש מדיוני הכנסת. חופש הביטוי אינו ממתק שהשלטון מחלק לאהובי נפשו, אלא להפך, דווקא מי שמרגיז את ההמון ואת נציגיו צריך להישמע, ויש להגן על זכותו להשמיע את דעותיו ובקול רם. ודרך אגב, אולי אפילו ניתן ללמוד מהן משהו.

ובשולי הדברים אומר: סגנונה הבוטה של זועבי אינו נובע רק מדעותיה, שניתן להתווכח אתן, אלא בעיקר, כך נראה לי, מתחושות הקיפוח, העלבון וההדרה שהן מנת חלקם של ערביי ישראל. זה מתחיל בהתבטאויות באמצעי התקשורת השונים, שהיו מעוררות מהומה רבתי בכל ארץ מערבית אם מישהו היה מעז להשמיע אותן נגד יהודים, וזה ממשיך בהצעותיו של שר החוץ אביגדור ליברמן להעביר את ערביי המשולש לשלטון הרשות הפלסטינית עם כינונו של הסכם שלום עתידי; ועוד לא דיברנו על נהרות הביוב הפתוח שזורמים בחוצות הערים הערביות ואין זועק, ועל חוסר האכפתיות שמגלות הרשויות בכל הנוגע לחינוך הילדים (ילד ערבי מקבל הרבה פחות תקציבים מילד יהודי, ובוודאי שמילד שלומד במוסד דתי), ולביטחון התושבים. אין לבית המשפט העליון, או לכל אזרחי ישראל, מה לצפות שערביי ישראל יגלו הזדהות עם מדינה שמגלה כל כך מעט הזדהות אתם ועם צרכיהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ