בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפשע הכפול בדו-לשוני

20תגובות

כבר ימים רבים שהמים הרעים לא מפסיקים להציף את ירושלים. אמנם הגל הגבוה ששטף את העיר, כשקריאות ה"איטבח אל יהוד" בג'בל מוכבר התחרו בזעקות "מוות לערבים" בגשר המיתרים שבכניסה לעיר, רוסן לכאורה על ידי גורמי הביטחון, אלא שהאדמה הקשה נותרה רטובה וממשיכה לעלות ריח נורא של ריקבון. בכל מקום שאתה דורך בעיר היפה הזאת רגלך שוקעת במי ביבים.  

והמים הרעים חודרים גם לקומות הגבוהות של העיר, שעד היום היו יבשות ונותנות תקווה. כך אצלנו, בקמפוס הקריה האקדמית אונו בירושלים, שבו לומדים זה לצד זה חרדים, דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים, נוצרים ומוסלמים, ושבדרך כלל קשה לך לדעת מיהו מי. מאז הטבח בבית הכנסת בהר נוף אינך יכול להתכחש למתח העצום שנאצר בין הסטודנטים הערבים לסטודנטים היהודים. כך גם כשלו כל הניסיונות לארגן תפילה בין-דתית משותפת לנציגי כל רובעי העיר העתיקה. מפגש של אוהבי ירושלים שתוכנן לפני שבועות מספר - בוטל. הפלסטינים חששו להגיע. המים הטביעו את כולם.

היו מקומות בודדים שהמים העכורים לא הצליחו לזלוג לתוכם. אחד העיקריים שבהם היה בית הספר הדו-לשוני בשכונת פת. כשחלפתי לידו בשבועות האחרונים, וראיתי את הכרזה שכתובה בכתב ילדותי: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", התמלאתי תקווה. הכרזה, המורכבת מאותיות בצבעים שונים, נראתה כמו הקשת שאחרי המבול – כזו נותנת תקווה שהמבול עוד יחלוף.

דווקא משום כך שלחו בו ידיים רעות אש.

לכאורה הם כשלו. האש כובתה מהר ולמחרת נעמדו סביב האפר מנהיגים ואזרחים דאוגים. אבל כבר באותו יום הונחו ילדי בית הספר שלא ללכת עם חולצות או כל סמל אחר שעשוי ללמד כי הם שייכים לבית הספר, וכמה הורים שדיברתי אתם הודו שההוראה הזאת העלתה את סף החרדה שלהם. קשה להאמין, אבל זה הפתרון שמצאה ההנהגה החלולה שלנו: המעטים שעוד נותנים תקווה נדרשים על ידי הרשויות להפוך את חולצות הדו קיום וללבוש אותן כך שאיש לא יזהה אותם.

זה לא רק מפחיד אלא גם מטופש, והפוך למה שנכון לעשות. מה שצריך היה זה שעיריית ירושלים תחלק את חולצות בית הספר הדו-לשוני לכל תושבי העיר, כדי שכולם, גם אלה מאתנו שלא שולחים לשם את ילדיהם, ילבשו אותן. בדרך זו נענה אנו וילדינו למבעירים: אם אתם רודפים אחרי ילדי הדו-לשוני אתם הופכים את כולנו לכאלה. ביקשתם להפחיד 600 ילדים, קיבלתם עשרות אלפים במקומם. בדיוק מאותה סיבה ההנהגה חייבת לארגן דווקא בימים אלה מפגשים של שני העמים בכל בתי הספר בזרמים המרכזיים בעיר.

בדרך זו היו המבעירים לומדים שכשהם עושים פשע שנאה מסוג זה, התוצאה לעולם תהיה לרעתם, בלי קשר למחיר האישי שהם ישלמו. אכן, גם מי שאינם מתלהבים ממפגשים כאלה היו חייבים לתמוך בהם, רק כדי לצאת נגד פשע ההצתה. נקיטת דרך זו תלמד את העבריינים המתקראים "אידיאולוגים" כי דרכם לעולם לא תהא כדאית, שכן הנזק שהם יגרמו לרעיון שמניע אותם יעלה על התועלת שבביצוע הפשע.

כאמור, זה לא קרה אלא היפוכם של דברים. וכך, בכל פעם שילד מבית הספר הדו-לשוני הולך עם חולצה הפוכה בשל דאגה לשלומו, המבעירים מנצחים פעם נוספת והטרור שהם מבקשים להשליט כובש לו עוד לבנה בעיר, שממשיכה לשקוע לתוך מים רעים בלי אף ענף מבצבץ של זית להיאחז בו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו