בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראל כמכחישת שואה

139תגובות

היום, 24 באפריל 2015, הוא יום השנה ה–100 לג'נוסייד הארמני. שגה האפיפיור פרנסיסקוס כשציין אותו השבוע כ"רצח העם הראשון במאה ה–20"; ולא היא. זה הראשון התחולל בקולוניה הגרמנית בדרום מערב אפריקה (כיום נמיביה) — מאות אלפים מבני שבטים הקדימו להירצח. אך שחורים לא סופרים — מי באש ומי בים.

גם האפיפיור שכח אותם, כשזכר את מיליון וחצי הארמנים, וקרא לאומות העולם להכיר בפשע העותמאני נגדם ונגד האנושות. תבוא עליו הברכה: לא קל לו להתמודד עם ממסד קתולי שמרן, שרק הממסד הרבני בישראל מאובן ומושחת ממנו.

האם "המדינה היהודית" תטה אוזן לקריאתו של הנוצרי? ואולי תעדיף, כהרגלה, להתעסק עם אפיפיור אחר, להאשים אותו בהתנכרות להשמדה בימי הרת עולם. נכון, פיוס ה–12 לא יצא מגדרו כדי להציל יהודים, וגם אנחנו איננו ממהרים להזדהות עם סבלם של אחרים ולחוש לעזרתם; גם ישראל, בדרכה, היא מכחישת־שואת־זולת.

עשרות מדינות כבר נענו לתחינה הארמנית והכירו בג'נוסייד, למגינת לבו של ארדואן וחרף האיומים מצד ממשלתו. הפרלמנט האירופי החליט כעת לשבור את קשר השתיקה־על־דם. כי מה רוצה הקהילה הארמנית לתפוצותיה: לא עזרה, בסך הכל — הכרה. אף אחד לא צריך להסתכן למענה, רק לגלות השתתפות והבנה; וכאשר ימשיכו העיניים להיעצם — כן ימשיכו הפצעים להיפתח. לא טוב היות עם מיותם לבדו.

ישראל לא גילתה עד כה נכונות לוותר על המונופול שלה כקורבן, ולהתחלק בבעלותה הבלעדית על עמדת הנרדפות. גם לה יש שיקולי עלות־תועלת ואינטרסים חובקי עולם: פעם בדרום אפריקה של האפרטהייד, ופעם בארגנטינה או בצ'ילה של החונטות. ומי יטיף מוסר ל"הכי מוסריים", כי גם על המצפון האוניוורסלי יש לישראל הרשמית חזקה. הארמנים, במחילה, יכולים לקפוץ לנו: אנחנו לא קופצים בראש, כי אנחנו לא חמורים. גם עם קובה נהיה האחרונים לחדש את היחסים כגרורה אמריקאית יהירה.

היום לפני 15 שנה בדיוק הוזמנתי לכנסייה הארמנית בירושלים: "באתי להיות אתכם", אמרתי שם, "ביום הזיכרון שלכם. אני כאן כאדם, כאזרח העולם, כיהודי, כישראלי וכשר החינוך של מדינת ישראל. שנים רבות מדי הייתם לבדכם. היום, בפעם הראשונה, אתם פחות לבד".

לא פעם נשאלתי מאז — האם נועצתי תחילה בראש הממשלה ובשר החוץ. מה יש לשאול, כשהתשובה צפויה והרְשות לא תינתן ואני לא ילד. ואמנם, אהוד ברק מיהר להתנער, ושמעון פרס חרץ את משפטו כהיסטוריוסוף: "את הג'נוסייד הארמני צריך להניח להיסטוריונים", היגג. ואני הוכרזתי כפרסונה נון־גרטה בטורקיה; אנקרה לא מחכה לי, עדיין.

בשנות ה"מרמרה", משנעכרו היחסים, התגלו סימנים מעודדים: אולי עכשיו — ובאיחור רב — יתוקן סוף סוף העוול; מה יש להפסיד. החודש ניעורה תקווה חדשה, עם ביקורה של קים קרדשיאן: מה שלא עשה הראש היהודי יעשה התחת הארמני. גם התוחלת הזאת נכזבה. אמנם הכנסת שולחת, במלאות־מאה, נציגים מטעמה לבירה ירוואן — את ענת ברקו ונחמן שי — אך אלה חובשים את הספסלים האחוריים ומקבלים "תדרוך" מוקדם במשרד החוץ. נסעו או לא נסעו, מה זה משנה.

קשה להבין מדוע טורקיה מסרבת להיות "אחרת". לאחרונה היה נדמה שריככה את עמדתה, וכעת היא חוזרת לסורה. הרי לא עליה פוקדים עוון אבות, ולא באשמה מצפים ממנה לשאת, אלא באחריות היסטורית לנכבה הארמנית שהתנצלות בצִדה; הרי את הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור, אפשר רק לחלץ אותו מבוץ המשקעים והדמים, ולהפנותו לכיוונים חדשים.

רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו