שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

יש לי יום הולדת, והשמחה (לא) רבה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי שריד

השבוע, רשמתי לפני: מלאו לי 75 שנה. "רשמתי" ולא "חגגתי", כי במשפחתנו חוגגים רק לילדים. למה, מה קרה; על מה יעלוזו חְתיארים כמוני, על עוד שנה שעברה ולא תחזור? ולמה יראו בגילנו הישג אישי, שהוא גינדור פרֶסיאני בארץ שוכלת בניה.

בהגיעי לשיבה־ועוד־חמש ולגבורות־פחות־חמש, החלטתי לגלות לכם סוד: לא, אני לא כותב כדי לשים במדבר דרך. אני כותב מתוך אנוכיות כדי לנקז רעלים שמצטברים, לפרוק כעסים ומיאוסים. ולא אכפת לי אם רוגזים בדרך. הנה, נערוך יחד ניסוי וניווכח: ניכרו דברי אמת בנאומו של אבו מאזן באו"ם; לא הוא רב־המסיתים, אלא בנימין נתניהו, שהסתתו אומנותו — פנימה והחוצה. והעומדים על זכות הקפיצה — שיקפצו להם, ולי.

כי בגילי, אני פטור מחשבונות של רווח והפסד. מה שצברתי — שלי, מי ייקח ממני את אשר לי; ומה שהחמצתי — כבר מאוחר להשיג. בשלב זה של חיי, דבר לא יזיק ולא יפגע בי. אפילו נגדי לא תוכלו עוד להצביע. על כן, חבל על המאמץ הספונטני־מאורגן וממומן, אל יטרחו מתנגדי ברוב תגובותיהם המחזקות את ידי: אני מקומם, סימן שאני עדיין חודר. ומה תעשו לי; לא תלוו אותי בדרכי האחרונה? כאילו בדרכי הראשונה — לִיוויתם.

לא רק עכשיו; תמיד שאפתי להיות אדם חופשי. יש פוליטיקאים יותר מוצלחים ממני, ואין הרבה פוליטיקאים כמוני; בכל זאת יש בי משהו. מעודי לא הייתי סמוך על שולחנו של נדיב ידוע או עלום, לא נקלעתי ל"ניגוד אינטרסים", שמי לא "משה" ואין לי חבר טייקון ששמו "קובי".

ואיני שוכח את שאמרו לי פעם חברי מימי הרדיו — דן שילון וירון לונדון: "אתה, יוסי, חבר לא טוב, כי מעולם לא ביקשת עזרה". ירון, דן, מי כמוכם יודע, שלא רציתי להישאר חייב לאיש, אפילו לא לכם.

לא כל מה שעשיתי ואמרתי ב–40 שנות פוליטיקה היה נכון; הלוואי שכך היה. אך דבר לא היה כה מביש עד שהסתגרתי בביתי. אני מסתכל אחורה בלי זעם, בלי חרטות; אך גם בלי געגועים. במשפט היפה הזה ניתן להשתמש בנקרולוגים הצנועים שייכתבו עלי.

אני מסתכל קדימה, מתגעגע לעתיד וחולם עליו: כיוסף בעל החלומות, אספר לכם בהזדמנות מתאימה על יתרונותיו של הבור: איך השמיעה מתחדדת ומתיידדת עם הסביבה. פתאום שומעים צעדים ממרחקים ושומעים קולות מחוקים. מי שייחלץ להעלות אותי מהבור, אל יצפה ממני להכרת תודה.

לא, אוזני לא ערלה, ומעת לעת אטֶה אותה לתוכֵחה: "זמנך עבר", "מרירותך מעבירה אותך על דעתך", "זיקנתך מביישת את בחרותך". האם לא ההיפך הוא הנכון? האם לא בחרותי היא שמביישת אותי בגלל פשרות רקובות מדי שכפיתי על עצמי?

לכל מקטרגי אאחל בזאת, שיהיו בריאים ויאריכו ימים כמוני: כאדם ידוע־חולי, אני דווקא די בריא. תמיד התהלכתי בגדולות — התקף לב לפני יובלות וגידול בראש לפני עשור — והתנזרתי משטויות: וכעת נוספו גם מוכי הטחורים על אויבי.

אשרַי: ממשפחתי באתי ואליה שבתי, ורק בפניה אני נותן דין וחשבון. ואם, לפעמים, אני נשמע לכם נרגן — זה לא בגללי, זה בגללכם. לא תמיד אנחנו מבינים את מצבנו, לא תמיד כולנו יודעים איפה אנחנו חיים, ומתים.

בכל שבוע אני נפגש עם ציבורים שונים שמזמינים אותי לשיחה. ברובם הם נראים לי צעירים, אבל נשמעים כל כך זקנים. או־אז אני אומר לעצמי: שְמח בחור בזיקנתך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ