פורנוגרפיה של דקירות

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

מיקומה המדויק של כל דקירת מברג, דיווחים מרוגשים של עוברים ושבים, הודעות החוזרות ונשנות של פרנסי מד"א וזק"א, הסיפור של הפרמדיק הראשון שהגיע, שידורים חוזרים של מנהל יחידת הטראומה, נאומים ריקים של כולם, ממפקד המרחב ועד לשר הביטחון: התקשורת המשודרת והדיגיטלית עובדת קשה מתמיד כדי להביא לצרכניה את כל המידע, עד לפירוט הפרוצדורות לאיחוי טחול או תריסריון אצל קורבן הדקירה האחרון. התוצאה המצטברת של צפייה והאזנה ממושכות לדיווחים — ומי לא צופה או מאזין בימים הרעים האלה — היא עומס יתר פורנוגרפי של פירוט בלתי נסבל.

ידע הוא כוח? לא תמיד. חמש פריצות לשידור, במשך שעה אחת, לתיאור אירוע דקירה אחד, לא יוסיפו דבר וחצי דבר לצופים השבויים מול המרקע: להיפך. הדיווחים הנסערים עלולים רק להזיק, כפי שמסבירים חוקרים בתחומי בריאות הנפש: מאז אירועי 11 בספטמבר בארצות הברית, נעשו עשרות מחקרים המוכיחים, כי חשיפה מוגברת לאירועי טרור משודרים ומצולמים משבשת את רמות הורמון החרדה אצל הנבדקים, וחושפת אותם לסיכון מוגבר לתגובות פוסט טראומטיות. במקום לתת כלים להתמודדות עם מצבים מדאיגים ומפחידים, היא רק מעלה את מפלס הפחד.

מדור הזירה

לפחד יש תוצרי לוואי: שנאה, למשל. יוקדת ולוהבת עד כדי רצון לנקום מטעמים של "הגנה עצמית" שאינה אלא תסכול מתמשך: המרקעים מלאים מראות זוועה, כל הזמן. רשתות התקשורת החברתיות מעצימות את הזוועה ומפיצות אותה לכל דורש, והמוח המיוגע משרשר לעצמו סרטוני אימה בלופ של שידורים חוזרים, בלי להבין כי כבר היו ימים רעים מאלה, רוויי קורבנות, שבהם פחדנו פחות.

את מי משרת הפירוט הפורנוגרפי, החזרה האינסופית על פרטי האירועים והעיסוק האובססיבי של התקשורת בכל אירוע כזה? רק את מי שמבקשים לייצר סדר יום מבוסס־פחד, וטעמיהם עמם: ציבור מבוהל הוא ציבור שבוי באשליה שרק כוח ועוד כוח יפתרו את ה"בעיה". ציבור מבוהל נוטה לשמרנות ולהתכנסות מתחת לאדרתו של "מנהיג חזק". גם אם התקשורת לא מבקשת להשיג תוצאה כזאת בעומס הדיווחים, זה מה שקורה — וההיסטוריה רוויה בדוגמאות מאוד לא מחמיאות לקשר בין פחד, הפחדה וניצחון פוליטי של ימין לאומני קיצוני.

עיתונאים בישראל הם חלק מן הציבור המבוהל. במצבים של העדר שליטה, הם מייצרים גם לעצמם אשליה של אחיזה במציאות באמצעות הדיווח המדוקדק והמפורט שהם מצליחים לייצר במהירות, למרות הקשיים הטכניים. הם גם יודעים כי בימים האלה כל כלי התקשורת נלחמים על שביבי הרייטינג שלהם, ובישראל יש לפיגועים רייטינג גבוה אפילו יותר מתוכניות ריאליטי. הפחד הרי ממכר.

גם אם איפוק אינו תכונה ישראלית נפוצה, הוא נחוץ במיוחד בתיווך התקשורתי של המציאות כעת. אפשר וצריך לדרוש אותו מעיתונאים, ואפשר ורצוי גם להבין כי עודף הדיווח מזיק לכל מי שמתמכר. השפיות האזרחית, הפוליטית והאישית בימים האלה מתחילה בכפתור הכיבוי.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ