שלמה אבינרי
שלמה אבינרי

ראש הממשלה יצחק רבין לא התלהב מהצעתו של שר החוץ יגאל אלון, בשלהי 1975, למנות אותי למנכ"ל משרד החוץ. במאמרים ובראיונות בארץ ובחו"ל הבעתי תמיכה במשא ומתן עם אש"ף, בתנאי שיכיר במדינת ישראל ויימנע מטרור, בהתאם ל"נוסחת יריב־שם טוב" — הצעתם של חברי הכנסת ויקטור שם טוב (מפ"ם) ואהרון יריב (עבודה) מ–1974, שקראה להכיר באש"ף ולפתוח במשא ומתן לשלום עם הפלסטינים. בשל מאמרי אלה השווה אותי חיים לנדאו, אז חבר כנסת מהליכוד ל"לורד האו־האו" — כינויו של העיתונאי הבריטי ויליאם ג'ויס, ששידר במלחמת העולם השנייה מברלין והציע לאנגלים להיכנע לגרמניה הנאצית. לאחר המלחמה הוא נשפט על בגידה, והוצא להורג בתלייה. ממשלת ישראל דבקה אז באופציה הירדנית, ולפני שהסכים רבין להביא את מינויי לאישור הממשלה, הוא ביקש להיפגש אתי לשיחת הבהרה.

בשיחתי עמו הבהרתי לו שכתבתי את מה שכתבתי כאזרח פרטי, ואם אתמנה למנכ"ל הרי כעובד מדינה אקבל עלי את עמדותיה של הממשלה — ברורה לי האחריות הממלכתית. גם הבטחתי שאם ייווצר בעתיד פער עמוק מדי בין מדיניות הממשלה לבין מה שאני מאמין בו, לא תהיה לי בעיה להתפטר ולחזור לאוניברסיטה. נראה כי נחה דעתו של רבין, והממשלה אישרה את המינוי, למרות ניסיונותיה של גולדה מאיר לטרפדו ולמרות הסתייגותו של שר הביטחון אז, שמעון פרס, שלא הצביע בעד המינוי.

מדור הזירה

באותה שיחה קצרה שלי עם רבין, ביקשתי, לפני סיומה, להעלות שאלה שהטרידה אותי. הסברתי כי ברור שאהיה נאמן למדיניות הממשלה בראשותו, אבל כדי להציג אותה בצורה נאותה אני צריך להבין אותה. אמרתי לרבין שנראה לי כי לפעמים יש סתירות בהתבטאויותיו שלו, שלעתים הן קשוחות וניציות, ולעתים יוניות ומתונות (למשל, אמירתו כי "אין לי בעיה לנסוע לחברון עם ויזה"). אודה לו, כך אמרתי, אם יהיה מוכן לשטוח בפני את מדיניותו לגבי השטחים וכלפי הפלסטינים — לא על מנת שאפרסם אותה ברבים, אלא כדי שאבין אותה בעצמי והיא תשמש לי רקע להצגת עמדות הממשלה בישראל ובחו"ל. אמרתי לו שאינני נאיבי ואני מבין את האילוצים הקואליציוניים והפנים־מפלגתיים, אך בכל זאת אני מבקש לדעת מהן דעותיו שלו.

רבין זרק בי לרגע את מבטו הבוחן והפטיר: "בבקשה, אדוני הפרופסור", בטון האירוני והמזלזל מעט, שהייתי רגיל לו ממפגשים קודמים (היה רק פרופסור אחד שרבין העריץ — הנרי קיסינג'ר). בתשובה לשאלתי, שהיתה מעט חצופה, זכיתי להרצאה של יותר משעה, שהיוותה אולי את הניתוח המעמיק והמורכב ביותר ששמעתי אי פעם ממדינאי ישראלי בשאלת הסכסוך הערבי־הישראלי.

מה שייחד את תשובתו של רבין היה, שבניגוד לרוב ההתבטאויות של פוליטיקאים ישראלים, משמאל ומימין, שהתייחסו בעיקר לממד הטריטוריאלי (או התפלספו על זכויות היסטוריות), היא התמקדה בממד הזמן כמרכיב עיקרי בגיבוש מדיניותה של ישראל.

בטווח הארוך, אמר רבין, תצטרך ישראל לחזור לגבולות יוני 1967 פחות או יותר, פרט לירושלים ולהסדרים ביטחוניים מיוחדים בבקעת הירדן וברמת הגולן. הוא סבר שישראל אינה צריכה לשלוט על שטחים צפופי אוכלוסייה ערבית, כי זה לא נחוץ מבחינה אסטרטגית ופגום מבחינה ציונית. עם זאת, הוא סבר שאסור שזה ייעשה כעת (שנת 1975), אלא רק לאחר כמה שנים.

את ההבחנה שעשה בין הטווח הארוך לטווח הקצר תלה רבין במלחמת יום הכיפורים והשלכותיה — אחרי הכל, היה זה רק שנתיים אחרי המלחמה ההיא. אם ישראל תיסוג לגבולות 1967 עכשיו, אמר, זה יתפרש על ידי הערבים, וגם בעולם כולו, כהמשך להישגי מצרים וסוריה במלחמת יום הכיפורים. כאשר ישראל תבצע את נסיגתה המשמעותית, זה צריך להיעשות לא מתוך חולשה אלא מתוך עוצמה, ולשמש הוכחה לכך שאנו מסוגלים לדבוק בעמדותינו כאשר אנו סבורים שהן חיוניות ומוצדקות.

בינתיים, המשיך רבין, ישראל צריכה לשקם את יכולותיה הפיזיות ואת יכולת ההרתעה: יש לשקם את צה"ל, הן מבחינה ארגונית ותפקודית, והן מבחינה מורלית; יש להחזיר את אמונו של הציבור, שנפגע קשות בגלל ההלם של ההפתעה וההתקפה הערבית, למרות שבסופה של המערכה ניצבה ישראל בקילומטר ה–101 בואכה קהיר, ועל אם הדרך מקונייטרה לדמשק. הוא חשב כי יש למסמר את הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל — שגדל מאוד בעקבות המלחמה — ברמתו החדשה, ולהבטיח כי היקפו יעוגן בחקיקה בקונגרס, לא רק בהחלטות נשיאותיות. הוא גם היה משוכנע כי יש לשתף בכל המהלכים האלה את האמריקאים, ולקבל את תמיכתם לאורך זמן באסטרטגיה שממד הזמן מרכזי בה.

רבין העריך כי כל עוד קיסינג'ר במשרד החוץ, הממשל האמריקאי יראה את הדברים באופן דומה, וראה בהמשך התיאום עם וושינגטון מרכיב חיוני להשגת מטרותיה האסטרטגיות של ישראל. הוא גם חשב שמדיניות זו תוכיח לסובייטים, שתמכו במצרים ובסוריה, כי אין דרך, צבאית או דיפלומטית, לאלץ את ישראל לקבל מדיניות שאינה מקובלת עליה, וכי ארצות הברית ניצבת לצדה, מדינית וביטחונית.

מבלי שנקב במספר מדויק של שנים שהיו צריכות לחלוף עד אשר תהיה ישראל מוכנה ומסוגלת לבצע את מדיניות הטווח הארוך — מו"מ לשלום ונסיגה משטחים — הסקתי כי מדובר בשלוש־ארבע שנים, לאחר מערכת בחירות נוספת, כאשר יבשילו התנאים כדי להציג מדיניות זו לפרטיה.

כאמור, היה זה מבחינתי הניתוח המושכל ביותר ששמעתי אי פעם ממדינאי ישראלי — חף מהתלהמות ומצדקנות, מפוכח לגבי כוחה ומגבלות כוחה של ישראל, ומודע להיבטים הבינלאומיים שישראל אינה יכולה להתעלם מהם, אך מסוגלת לנווט אותם לצרכיה.

רבין היה יונה אסטרטגית ונץ טקטי, שילוב לא פשוט, שבמידה רבה הלם את השקפותיו ההיסטוריות של דוד בן גוריון, והיה, כמובן, שונה מעמדות הימין. מורכבות זאת גם הסבירה לי חלק ממה שאני ראיתי כסתירות פנימיות בין התבטאויותיו הפומביות של רבין, שממילא לא היה אמן של יחסי ציבור ורטוריקה — היו בממשלתו שרים שעשו זאת הרבה יותר טוב.

ברור היה לי, שכוחה והגיונה הפנימי של עמדתו של רבין הוא בכך שלא תבוטא בכל פרטיה, שהרי מתן ביטוי פומבי לה ייעקר את האפשרות לממשה. לכן, בעת שירותי כמנכ"ל מעולם לא ביטאתי ציבורית את מה שנאמר לי בשיחה ההיא, והערכתי מאוד את גילוי לבו של רבין ואת האמון שנתן בי. לעתים התרשמתי כי אולי היו שרים בממשלתו שלא זכו לגילוי לב דומה: אני יכול לתאר לעצמי, שאם היה מגלה טפח מגישתו זו, אפילו בפורומים מצומצמים, אפשר שהדברים היו מודלפים בכוונת זדון כדי לטרפדם. כאיש מדע המדינה נאלצתי להודות כי ממשלות דמוקרטיות הן לעתים קן צרעות, וממשלות קואליציוניות על אחת כמה וכמה.

הניתוח הזה — שהועמק במשך הזמן גם בעקבות פגישותיהם החשאיות של רבין ויגאל אלון עם חוסיין מלך ירדן, שבאחדות מהן הייתי נוכח — הוא משמעותי גם להבנת עמדותיו של רבין בתקופת כהונתו השנייה ובעת החתימה על הסכמי אוסלו. הסכמתו להסכמי אוסלו — שבגללם נרצח לאחר מערכת הסתה פרועה חסרת תקדים מצד הימין — נתפשת לעתים כאילו שינה את טעמו ונהפך מנץ ליונה. לא כך הוא הדבר אם מבינים את משמעות הזמן באסטרטגיה שלו.

המהפך ועליית הימין לשלטון בשנת 1977, שיבשו את לוחות הזמנים שרבין היתווה. אבל כאשר חזר לראשות הממשלה ב–1992, כבר נתמלאו רוב התנאים שאותם ראה כהכרחיים למימוש מדיניות הטווח הרחוק שלו: ישראל הוכיחה יכולת עמידה על פני זמן; צה"ל שוקם וגם אמון הציבור חזר, למרות הבעיות שנבעו ממלחמת לבנון שהובילו מנחם בגין ואריאל שרון כשר הביטחון; הסיוע האמריקאי המוגדל עוגן בחקיקה בקונגרס ושרד בחירות וחילופי אישים בבית הלבן, בהיותו מבוסס על קונסנזוס במערכת הפוליטית הפנים־אמריקאית; הסכם השלום עם מצרים הוסיף נדבך משמעותי לביטחון ישראל.

ודבר אחרון: התפרקותה של ברית המועצות החלישה מאוד את היכולות הצבאיות של מדינות ערב, נטלה מהן את המטרייה האסטרטגית הסובייטית, ואף הבטיחה שגם אם תקום בסופו של דבר מדינה פלסטינית, היא לא תהיה גרורה סובייטית. במהלך השנים התברר כי האופציה הירדנית אינה רלוונטית, אך הסכם השלום עם ירדן, שנחתם ביוזמת רבין, שיקף אסטרטגיה ישראלית־ירדנית משותפת מול מדינה פלסטינית אפשרית בגדה וברצועה.

מבחינה זו, הסכמתו של רבין להסכמי אוסלו היתה למעשה מימוש האסטרטגיה המורכבת מתקופתו כראש ממשלה בשנות ה–70, בהתחשב בשינויים שחלו בשטח ובאזור כולו. רבין מעולם לא היה נץ פשטני וגם לא יונה תמימה, ולכן לא היה צריך לשנות את דעתו מן היסוד. זאת, בניגוד לכמה מנהיגים שנשארו תקועים בעמדותיהם במשך עשרות שנים, או שהפכו את עורם ועברו מקיצוניות אחת לשנייה.

קשה לדעת מה היה מתרחש במקומותינו אלמלא נרצח, אבל אפשר לשער כי ניתן היה אולי ליצור גוש פוליטי מרכזי, שיכול היה להתאחד סביב גישתו השקולה של רבין, שביטאה נכונות לוויתורים מרחיקי לכת, יחד עם מחויבות עמוקה לביטחון ישראל ולדמותה הדמוקרטית של מדינת היהודים.

צילום: אלון רון / מתוך הסרט " רבין היום האחרון "
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ