${m.global.stripData.hideElement}

 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה העם צריך, לא מה שדרוקר רוצה

227תגובות

כמי שבעשורים האחרונים נלחמה בכל תפקיד שמילאה על מנת להביא לסיום הסכסוך, לעתים תוך תשלום מחיר פוליטי כבד, אני פוגשת מעת לעת את אלה המשוכנעים שאם רק ייתנו להם כמה דקות בחדר עם פלסטיני כלשהו, הם יסגרו אתו הסכם קבע. לצערי, המציאות מורכבת יותר, וההבדל בין פרשן פוליטי למקבל החלטות הוא בהכרת העובדות ובאחריות הנלוות לכל החלטה. ואולם, הביקורת האישית והמגמתית שהטיח בי רביב דרוקר במאמרו לקראת ועידת השלום של "הארץ", היא הזדמנות להסביר לציבור בישראל, שעבר חודש כואב ומתוח, מה התרחש במו״מ האחרון שעמדתי בראשו, ומהן ההחלטות שישראל צריכה ויכולה לקבל עכשיו.

המטרה שלי במו״מ מעולם לא היתה הקמת מדינה פלסטינית, אלא קודם כל שמירה על ביטחון ישראל ועל קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית. ההבדל אינו סמנטי, אלא מחייב שמירה הדוקה על האינטרסים הישראלים. לכן דנו במו״מ בכל הנושאים במקביל, למעט הדיון על ירושלים שנדחה לסוף, במטרה להגיע לעסקה אחת שלמה, ומתוך ידיעה שרק מענה מלא לכל הסוגיות יביא לסיום הסכסוך.

עיקרון שתי מדינות לאום משמעותו היא שסיום הסכסוך הוא בכך שכל מדינה נותנת פתרון לאומי לעם אחר -  ישראל לעם היהודי והמדינה הפלסטינית לעם הפלסטיני כולו, כולל אותם מיליונים במחנות פליטים שמסתובבים עם מפתח סמלי על הצוואר. הקלות שבה מציע דרוקר לפתוח את השער ל-50 או 100 אלף פליטים תאפשר את המשך מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל בטענה שעצם הקמתה כמדינה יהודית גרמה לפליטותם, ויקשה להסביר למה פלסטינית אחת חוזרת לבית של אבא ביפו ופלסטיני אחר לא יכול לחזור לבית של אמא בחיפה. מספיק להסתכל על מה שקורה באירופה ועל מה שקורה כאן עם מבקשי המקלט ומהגרי העבודה כדי להבין שלא מדובר רק בעניין טכני אלא בעיקרון העומד בבסיס סיום הסכסוך הלאומי. אני גאה בכך שכבר לפני עשור קיבעתי עם מנהיגי העולם וממשל בוש, שאף הוציא מכתב בעניין, את העיקרון שהקמת מדינה פלסטינית היא הפתרון לבעיית הפליטים, ולא ישראל.

המו״מ האחרון בממשלת נתניהו היה מסובך, שלא לומר כמעט בלתי אפשרי, גם בגלל עמדותיו ופחדיו הפוליטיים של בנימין נתניהו. ועדיין, למרות הקשיים, כל התקדמות שמצמצמת את הפערים היתה שווה בעיני את המאמץ. לאחר חודשים רבים, שכללו מאות שעות עבודה, הוכן מסמך עקרונות בכל נושאי הליבה. האמריקאים, שדיברו אתנו ועם הפלסטינים, היו אמורים להניחו על השולחן כדי שהצדדים ימשיכו את המו"מ על בסיס מסמך זה, תוך אפשרות להעלות הסתייגויות במסגרת העקרונות שגובשו. מי שלא ניהל מו"מ מימיו אולי לא מבין עד כמה מהותי נייר מסגרת שכזה. בדרך זו צומצמו הפערים באופן דרמטי, וניתן היה להתקדם במשא ומתן על בסיס עקרונות בסיס שמהם לא ניתן להתנער. אם המו"מ היה אכן מתקדם על הבסיס הזה, הדבר היה משנה לגמרי את אשליית הימין שיש אופציה אחרת מלבד אותם עקרונות .

סירובו של אבו מאזן להשיב על מסמך העקרונות שנוסח בפגישה עם ברק אובמה היה פספוס הזדמנות לכל מי שמאמין בשתי מדינות לאום. לכן סברתי שהממשל היה צריך לפרסם את המסמך. שיתפתי את עם ישראל בעובדה הזאת, זאת חובתי, במקביל לכך שנפגשתי עם אבו מאזן כדי להבין את הסיבה ולראות מה ניתן לקדם.

מעולם לא קבעתי שאבו מאזן הוא לא פרטנר, וככלל כל העיסוק בשאלת הפרטנר מוטעה בעיני. הוא הופך אותנו לתלויים בצד השני, ומנוצל לרעה על ידי הימין המתנחלי למשוך זמן, לבנות בהתנחלויות ולשכנע את אזרחי ישראל שאין טעם במו"מ עד שלא נוכל עוד להיפרד. השמאל, גם הוא סוטה מהעיקר, ונגרר גם כן לאותו מגרש, רק בצד המשכנע שיש פרטנר, וכי כל האשמה מוטלת על ישראל. התוצאה היא שבינתיים לא מתקבלות החלטות שנדרשות לקיומנו, זאת כאשר הנושא מורכב מכדי להתייחס אליו כאל משחק סכום אפס.

אפשר לחפור בפצעים, לשקוע בייאוש או לשחק במשחק ההאשמות מעל דפי העיתון או גלי האתר, אבל מה שיותר חשוב בעיני עכשיו הוא לנקוט פעולות מעשיות שיחזירו את התקווה לאזור. מה צריך לעשות? קודם כל להכריע מה אנחנו רוצים מעצמנו. משאל העם שנדרש הוא בשאלה אחת עקרונית - האם אנחנו רוצים לשמור את ארץ ישראל כולה בידינו (ובעיני, במחיר אבדן מדינת העם היהודי), או שאנחנו רוצים להיפרד מהפלסטינים ומחלק מארץ ישראל כדי לשמור על המדינה יהודית ודמוקרטית, בטוחה בגבולותיה. תפישת הביטחון של ישראל צריכה להיות מבוססת על צה"ל ולא על בנייה בהתנחלויות. ישראל צריכה גבול ברור, שייצור אגרוף ברזל ולא זליגת טרור קבוע לתוך ישראל בין האצבעות.

ברמה המיידית יש לפעול במקביל בשלושה מישורים: חזרה למו"מ על בסיס המסגרת האמריקאית, צעדים משמעותיים בשטח לשינוי המציאות וגיוס מדינות האזור שילוו זאת בצעדים לכיוון ישראל.

מלאכת יישוב הסכסוך מתבצעת במציאות מורכבת ביותר, ולא בעולם פרשני פשטני. כל מו"מ שניהלתי נוהל בתום לב, תוך חתירה בלתי מתפשרת להסדר ששומר על ביטחון ישראל והאינטרסים החשובים לה. גם אם השלום המלא אינו מעבר לפינה, אסור לנו מבחינה אסטרטגית, ביטחונית ורעיונית לוותר על המאמץ להשיג אותו, קודם כל בשביל עצמנו. אני לא ויתרתי, ואין בכוונתי לוותר.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#