בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הורים יקרים, גמרתם לנו את הכסף

226תגובות

אם צריך לרדד לכותרת את מה שהתרחש כאן בתחום הפנסיה, אפשר להתמסר לדרמה ולהכריז על שוד בין דורי. הורים יקרים, פשוט גמרתם לנו את הכסף. לא במזיד, אפילו לא במודע, אבל זה מה שקרה, בחסות המדינה. מי שנכנס לשוק העבודה החל מאמצע שנות ה–90 בערך נידון לעתיד פנסיוני עגום עד מחריד. מי שמדחיק את הסיפור הזה, גם אם הוא רק בן 30, מוטב לו שיתבסס על ירושה מכובדת. אין לך כזאת? אתה בבעיה.

שלשום עשתה המדינה צעד נוסף בתהליך ההתנתקות שלה מהם: ועדת הכספים של הכנסת אישרה במסגרת חוק ההסדרים רפורמה בתחום הפנסיה הצוברת, שלפיה מקבלי שכר מעל 24 אלף שקל ישלמו מס גם על הפרשות לפנסיה, במקום התקרה שעמדה קודם על 38 אלף שקלים. המשמעות של השינוי היא תשלום נוסף של כמה מאות שקלים, לכאורה לא ביג־דיל למרוויחי העשירון העליון, למעשה, המשך הפגיעה הזוחלת בחוסכי הפנסיה הצוברת מול ההגנה על חוסכי הפנסיה התקציבית, ממחוללי האי שוויון העמוקים והמשמעותיים ביותר בישראל, שיילך ויתחזק בעתיד.

שרשרת המזון הפנסיונית עובדת כך: בראש צועד בבטחה מועדון הלורדים של הפנסיה התקציבית, המואילים בטובם להפריש 2% משכרם לטובת הפנסיה שלהם, וגם זאת רק לאחר הרפורמה בפנסיה של בנימין נתניהו מ–2003. בתמורה הם מקבלים תעודת ביטחון מושלמת להם ולשאריהם על חשבון תקציב המדינה, כלומר על חשבון משלמי המסים. אף על פי שהכניסה למועדון נסגרה ב–2004, הוא עדיין כאן אתנו ובמלוא העוצמה: החבות של ישראל לחוסכי הפנסיה התקציבית עומדת על 770 מיליארד שקל, בערך פעמיים תקציב המדינה, והתשלום להם עומד ב-2015 בלבד על 19 מיליארד שקל. ב–2030 הוא יעלה עוד יותר ויגיע לשיא של 26.5 מיליארד שקל.

מתחתיהם נמצאים מבוטחי הפנסיה בקרנות הוותיקות, שהיו בניהול ההסתדרות, ושהכניסה אליהן נסגרה ב–95' בעקבות הגירעונות שצברו. חוסכים אלו אמנם מפרישים חלק גדול יותר מהכנסתם לפנסיה, ולא מקבלים כסף ישירות מהקופה הציבורית, אבל הם עדיין נהנים מתנאים עודפים, כמו סבסוד ממשלתי עקיף, הבטחת תשואה וערבות דה־פקטו של משרד האוצר. ב–2003, כשהולאמו אותן קרנות, עלות חילוצן המקורית הסתכמה ב–78 מיליארד שקל, אך היא גדלה מאז. הכל כמובן, שוב, מכספי המסים, שמשלמים כולם.

האחרונים בפירמידה הם דור העובדים של היום, שבגסות ניתן לפלח אותם כבני 40 ומטה. הם המבוטחים בקרנות הפנסיה החדשות, שלהן תנאים נחותים ההולכים ומורעים בגלל גורמים שונים (הרפורמה של נתניהו ב–2003, התארכות תוחלת החיים, שמבטיחה בעתיד קצבאות נמוכות יותר, סביבת ריבית אפסית שקשה לייצר בה תשואות, ועוד). מרכיב האי־וודאות — משתנה קריטי בתמחור סיכונים ונכסים — חזק מאוד במסלול הזה, וללא תכנון פרטני קשה לייצר בו ערך שיממש את ייעודו.

המצב בפועל הוא, שהעובדים הצעירים מממנים במסיהם את מקבלי הפנסיה התקציבית, מימנו בעבר, מממנים בהווה ואולי גם בעתיד את גירעונות קרנות הפנסיה הוותיקות ואת הטבותיהן היחסיות, ובתמורה הם מקבלים את התנאים הדפוקים ביותר. מה זה אם לא שוד בין דורי? ומה עושה המדינה בנדון? היא נוהגת בפחדנות טיפוסית — נזהרת מלהפר את התחייבויותיה הבלתי הגיוניות לחזקים, ומכרסמת במי שמקבל פחות, הרבה פחות, מלכתחילה.

לדור הזה, שקוראים לו בכיין מפונק או פופוליסט, יש את כל הסיבות למחות. אם כבר, המחאה שלו אינה חזקה וממוקדת מספיק בגלל בורות וחוסר עניין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו