בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה ביטלו לי את המנוי בספריה?

74תגובות

בכיתה ג' התבשרתי יום אחד שהורי ביטלו לי את המנוי בספריה הציבורית. דווקא הספרנית חיבבה אותי. הייתי מהילדים האלו שעד שהגיעו הביתה כבר סיימו את הספר, ובדרך חזרה לספרייה סיימו את השני. ההורים פנו לספרנית וביקשו בנימוס לבטל את המנוי. הסיבה: מצאתי בהתנחלות שבה גדלתי את הספר היחיד בספרייה שתיאר את תורת האבולוציה. חזרתי הביתה ושאלתי בתמימות אם אכן האדם היה פעם קוף. במקום תשובה בוטל המנוי. כדי להקל על הסבל שלי השקיעו הורי כסף רב בקניית סיפורי צדיקים מסוגים שונים: "בעקבות רבותינו" ו"בדרכי אבותינו" נהפכו ללחם חוקי. ידעתי להסביר את הקשר המשפחתי והמהותי שבין ר' נחמן מברסלב לבעל שם טוב עוד לפני שידעתי ABC.

כשלמדתי באולפנא לקראת בגרות בספרות, התעקשו הורי שלא אקרא את ספרו של יצחק בשביס-זינגר, "העבד". קראתי את כל הסיכומים והקשבתי היטב בכיתה. אבל לא הפרתי את דברי הורי, ולא קראתי את הספר האסור. קבוצת בנות הפגינה ליד חדר המנהל נגד הדרישה לקרוא את "אנטיגונה". לדבריהן ההשפעה השלילית של תרבות יוון עשויה לפגוע בטוהר המידות שלנו, בנות ישראל הכשרות.

בתואר הראשון למדתי בבר אילן. נכנסתי בעיקר לספרייה של עבודה סוציאלית. כשראיתי את המוני הספרים מלמלתי לעצמי: "אני עוד אהיה דוקטור, ויום אחד אקרא את כולם". דוקטור נהייתי. לקרוא את כולם כנראה כבר לא אספיק. קראתי בעיקר ספרי טיפול, עוד ועוד מאמרים, אבל תחושת הרעב נשארה.

בשבוע שבו התחלתי את התואר השני בתקשורת באוניברסיטה העברית, הלכתי לסיור בספרייה. גן העדן חזר, במלוא הדרו. רגלי הובילו אותי לקומה 5. שורות שורות של מדפים עמוסים בספרות עברית שהוכתרו בשם הקוד PJ5056 החליפו את סיפורי הצדיקים. בלעתי את הספרים כמו אחרי רעב גדול. עמוס עוז, דויד גרוסמן, יהושע קנז. סביון ליברכט, רות אלמוג, דורית רביניאן. הטקסטים השתלבו עם כל התיאוריות הביקורתיות שלמדתי בתקשורת, ועם כל הקורסים האפשריים בפמיניזם. השאלות התעצמו, ואתן גם התשובות.

היום אני תוהה מהיכן הגיע הפחד הגדול. כחוקרת של חברות דתיות סגורות (האמיש והחרדים) אני מבינה את עוצמת החשש מהסחף, אך בכל זאת איני יכולה שלא לשאול את ההורים והמחנכים: אם אתם חושבים שהחינוך שלכם כל כך טוב, מדוע הסגירות הזאת? מה יקרה אם אכן תפתחו את הנוער לעוד עולמות תוכן? כילדה לא היתה לי בעיה להכיל את תורת האבולוציה יחד עם מסורת ישראל, וגם לילדי אין בעיה לעשות זאת. אפשר להיות יהודים ולא גזענים. אפשר להיות פמיניסטיות ושומרות מצוות. זה דורש המון עבודה, אבל אפשרי. מדוע לא לנצל את הפתיחות היחסית והטהורה של הילדים כדי לפתח אצלם חשיבה מורכבת, רבת פנים ואנטי-סטריאוטיפית?

בפסילת ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" יש סימן טוב. היא מעידה על כך שמערכת החינוך מניחה כי הנוער אכן קורא ספרים, ואף מפנים את הכתוב בהם - אחרת לא היה יכול להיות מושפע. אבל הסימן הרע והמדאיג הוא החרדה. חברה שחיה בחרדה שבניה לא יהיו מסוגלים להכיל רומן של ישראלית ופלסטיני צריכה לבדוק את עצמה היטב. בפארפאזה על דבריו המפורסמים של היינריך היינה אומר, שחברה שמדירה ספרים תדיר בסוף גם אנשים.

ד"ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו