בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הציונות הדתית והערבים

41תגובות

רצף האירועים בחודשים האחרונים הכניסו באופן אירוני ומטעה את ערביי ישראל והציונות הדתית תחת קורת גג אחת, כאשר שני המגזרים מצאו עצמם תחת מתקפה כוללת, לאחר פיגועי טרור שנעשו על ידי נציגים בודדים מתוכם. כמו האצבע המאשימה שהופנתה לעבר המגזר הדתי הלאומי כולו לאחר הרצח בדומא, ועם פרסום התמונות הקשות מ"חתונת השנאה", כך גם הפיגוע בתל אביב שנעשה על ידי הערבי הישראלי נשאת מלחם, גרר טענות קשות נגד המגזר הערבי הישראלי ככללו.

אולם, בניגוד למנטרה המשוננת בפי כל, לפיה הערבים כולם שמחים על רצח יהודים, איש אינו טען ברצינות שהמרצחים היהודים מדומא מייצגים את האידיאולוגיה המקובלת בקרב המגזר. האצבע המאשימה שכוונה לעבר הציונות הדתית כולה, הצביעה על הרוח הגבית שניתנה לאותם מפגעים בדמות שתיקה לנוכח הסתה, ועל אחריות המנהיגים שזרעו בהם זרעי גזענות ולא השגיחו כשהצמח נהפך לפרא. אך פרט לאותה הפניית אצבע, לא סבל המגזר הדתי הלאומי מרדיפה בעלת השלכות מעשיות. בניגוד למגזר הערבי ישראלי, הוא לא נענש בענישה קולקטיבית, ראש הממשלה (של כולם) לא נזף בו נזיפה מאיימת, אנשיו לא הורדו בהשפלה מטיסה לנוכח לחציהם של נוסעים מפוחדים, התמיכה בהם לא הותנתה בהתנהגות נאותה, ואיש לא שאל "מה עושים עם הדתיים הלאומיים?".

בניגוד לערביי ישראל, אנשי הציונות הדתית לא נחשדים כולם שהם פצצות מתקתקות, ולא מיוחסת להם רמת מסוכנות כזאת שמצדיקה נקיטת פעולות השמורות רק למי שמאיים על ביטחון המדינה. גם אם נשמעו קריאות לתת לשב"כ לעשות את עבודתו כדי למנוע את פעולות הטרור היהודי הבאות, איש לא היה מצדיק את החשדתם המיידית כמעט של כלל אנשי ההתנחלויות, וספק רב אם מישהו היה מעלה על דעתו להטיל סגר, למשל, על יישובים עד למציאתם של האשמים. פעולה המתקבלת בקלות אכזרית כשהיא מופנית לעשרים האחוזים המהווים את המיעוט הגדול ביותר במדינה.

ההשוואה בין המגזרים, המתעלמת מפערי הכוחות והמעמדות ביניהם, כמעט מגוחכת. כשמטילים אחריות על הציונות הדתית, קוראים לה לעשות בדק בית ולנקות את אורוותיה. כשמטילים אחריות על המגזר הערבי, מבקשים לשלול או לרמוס את זכויותיו. כמו שאומרים הילדים: "יחי ההבדל הקטן". 

נציגי הציונות הדתית מאיישים כמעט כל תפקיד מפתח אפשרי בהנהגת המדינה. ובכל זאת, כשהיו מי שדרשו מהמגזר שיערוך חשבון נפש, מיהרו בכירי הממשלה להגן על אנשיו, להבהיר כי אין להכתים ציבור שלם, ולהצביע על הסכנות שבהאשמה כוללנית שכזאת. הם לא עשו זאת כשראש הממשלה בעצמו הטיח כלפי הערבים שמי שרוצה להיות ישראלי – אז עד הסוף, וגם לא כשהאשים באופן כוללני את המסגדים בהסתה פרועה שהובילה לרצח, כמסגדים כיצד הפוסל, במומו פוסל, וכאילו לא למד דבר.

כמה חבל שהציבור שבאמת זקוק להגנה כמו זו שזכה לה הציבור הדתי הלאומי, ממשיך להיות מופלה ונרדף, ואיש אינו מזהיר מפני רדיפתו. כמה עצוב שהגזירה השווה שנעשתה לרגע בין המגזר החזק ביותר במדינה לבין זה החלש ביותר בשורותיה, נעצרה במקום הבנאלי של השנאה. וכמה מייאש שהכלבים אפילו לא נבחו כשהאפליה עברה; החזקים התחזקו והחלשים נחלשו.  

הכותבת היא חוקרת במכון לדמוקרטיה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו