בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רדו מרחלי רוטנר

115תגובות

עלית קרפ קוראת לחשבון נפש כי חבר הכנסת ינון מגל התפטר בבושת פנים - והמשטרה החליטה שלא להמליץ להעמידו לדין בגין הטרדה מינית. רוגל אלפר מאשים את רחלי רוטנר שאיננה מוסרית, כי כתבה בדף הפייסבוק שלה שרק רצתה לחשוף את דו-פרצופיותו של מגל, ולא להביא לטיהור המחנה מפשיזם מסוכן או אפילו מפוגענות מינית. בימים המטורפים שבהם אפשר להאשים כל אחד בכל דבר ובכל צורה – והכל עובר, אני מבקשת לעשות קצת סדר ולהשיב את הדיון למסלול של שפיות. אחרת כולנו משתפים פעולה עם שיח פרוע שבו אפשר להגיד, בלי למצמץ, שארגוני זכויות אדם חותרים להרס המדינה, או שמתלוננות שחושפות מטרידים הן בלתי מוסריות.

למה קוראת קרפ לחשבון נפש? כי לשיטתה, אם סגרו את תיק המשטרה נגד מגל - אזי בתלונות נגדו "אין ממש". זאת ועוד: על פי עדויות המתלוננות, בכלל לא היתה "תקיפה מינית" אלא רק "התבטאות לא ראויה", ולכן לא היתה הצדקה "לכל המהומה" הציבורית. קל וחומר, כשדבריו של מגל נאמרו "כלפי אשה שכבר לא היתה עובדת שלו". יתירה מכך, היא טוענת שהשלילה הציבורית את התנהגותו של מגל, כמוה כשלילת חופש ביטוי פוליטי, למשל על ידי הימין הקיצוני השולט במדינה. את הדברים היא מסייגת בעלי התאנה המתחייבים: "הטרדות מיניות הן דבר מתועב", ו"בינון מגל צריך להילחם משום שהוא מייצג דעות מסוכנות". סייגים אלה, המעידים, כמובן, על נאורות והשתייכות ל"מחנה הנכון", מאפשרים לה לכנות את התבטאותו של מגל כ"אידיוטית", ואת חטאו כ"היותו אוויל".

אז ככה: החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית אוסר על כמה סוגי התנהגויות, שאותן הוא מכנה הטרדות מיניות, וזאת במטרה המוצהרת להגן על כבוד האדם, חירותו, פרטיותו, והשוויון בין המינים. ההתנהגויות האסורות הן סחיטה מינית באיומים; נגיעה מינית ללא הסכמה; ביזוי והשפלה מיניים; הצעות או התייחסויות מיניות לאדם שכבר הראה שאינו מעוניין בהן, והפצת צילום של אדם במצב מיני שעלול להשפילו והוא אינו מעוניין בכך. החוק אוסר על כל אדם להתנהג באופנים אלה כלפי כל אדם אחר בכל מקום, כל זמן וכל הקשר, בלי קשר לשאלה מה מינם של הצדדים, או אם מדובר במעביד ועובדת או בכל נסיבה אחרת. החוק אינו מבחין בין התנהגויות פיסיות או מילוליות, ואינו מזכיר בשום צורה "תקיפה מינית" (עבירה שקיימת במדינות אחרות, אבל לא בשום חוק של מדינת ישראל).

על פי החוק, מי שמרגיש או מרגישה שנפגעו מהתנהגות אסורה, יכולים לטפל בכך באופן אישי, או להגיש תביעת נזיקין (כלומר לתבוע פיצויים), או להתלונן במקום עבודתו של המטריד (אם ההטרדה התרחשה במסגרת יחסי עבודה בין המטריד והמוטרד), או להגיש תלונה במשטרה כדי שיפתחו חקירה והליך פלילי.

כדי להצליח בהליך פלילי, צריך שהראיות יהיו מעל לכל ספק סביר - כלומר צריך שאפשר יהיה להוכיח שהפרת החוק התרחשה כמעט במאה אחוזים. כדי להצליח בהליך אזרחי, צריך ראיות במידה של יותר מחמישים אחוזים. כדי להצליח בהליך משמעתי צריך יותר מן הראיות האזרחיות ופחות מן הפליליות. זאת על פי כללי המשפט הישראלי הכלליים.

כשטורחים לברר עובדות יסוד בסיסיות ופשוטות אלה מתבהרת התמונה. העובדה שאחת הנשים שחשו מוטרדות מהתנהגויותיו של מגל לא היתה עובדת שלו בשעת מעשה, אינה רלוונטית לשאלה האם התרחשה הטרדה מינית אסורה על פי חוק. העובדה שבאחד המקרים מדובר במלים ולא בנגיעה - אינה רלוונטית. חוץ מזה, אחת המתלוננות טענה כי מגל "חפן את ישבנה" – טענה שנשמעת כמעשה מיני לא רצוי שעלול בהחלט להיחשב להטרדה מינית. "תקיפה מינית" אינה מינוח בעל משמעות כלשהו בהקשר הנדון, כי כאמור, החוק הישראלי אינו מכיר חיה כזו. סגירת תיק על ידי המשטרה מעידה על כך שלדעת החוקרים לא היו ראיות "מעל לכל ספק סביר", כלומר כמעט מאה אחוזים, כדי לבסס הרשעה. איך בכך כדי להעיד שלא התרחשה הטרדה מינית אסורה. בהחלט ייתכן שהמשטרה סגרה תיק – ובכל זאת אפשר היה, למשל, לזכות בתביעת נזיקין ולקבל פיצויים. וכמובן, אין שום קשר בין דרישה שאנשים לא יטרידו אחרים מינית, ולא יפגעו בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו או בשוויון בין המינים, ובין השתקה אלימה של חופש הביטוי. אבל מעל לכל, סגירה של תיק פלילי בשום פנים ואופן אינה מכשירה אדם להיות חבר כנסת.

האיסור הפלילי איננו הקו שמפריד בין התנהגות רצויה ל"לא ראויה". הוא הקו האדום התחתון: זה שאסור בשום פנים ואופן לחצות אותו, ואם חוצים - המדינה מגייסת את מוסדותיה, חוקרת, מעמידה לדין, שופטת ולעתים מענישה בשלילת חירות. האיסור הפלילי מפריד בין ה"רע מאוד" לבין ה"שלילי במידה שהמדינה אינה מוכנה לסבול, ומוכנה להפעיל מנגנונים וסנקציות כדי להעניש ולמנוע". הבלבול בהבנת משמעות הפלילי הוא חמור. הוא הסיבה לכך שמי שלא מורשע (בהעדר ראיות מעל לכל ספק סביר), נתפס בטעות כצדיק, צח כשלג, ונראה לנו אך טבעי שישוב לתפקידי שררה, כוח והנהגה. ולא כן היא. גם מי שלא הורשע בפלילים ייתכן מאוד שנהג באופן שאיננו אתי, הגון, ואפילו חוקי, ולכן מאוד ייתכן שמקומו לא יכירנו בקרב מנהיגי המדינה. בדיוק לשם כך קיים השיח הציבורי, שתפקידו לקבוע מתי התנהגות, אף אם איננה פלילית, מונעת מאדם להיות מנהיג.

אכן, הטור של קרפ מעיד על הצורך בחשבון נפש, אבל לא בשאלת ה"התנפלות" על מגל, אלא בשאלת האחריות בהשמעת דברים מטעים בשיח הציבורי.

ובאשר לרוגל אלפר, בלית ברירה אומר את המובן מאליו: אם רוטנר אמרה אמת לגבי התנהגותו של מגל (ולא קראתי בדברי אלפר שום פקפוק בנקודה זו), ואם האמת הזאת חשובה לשיח הציבורי כי חשוב לחשוף התנהגות פגומה של נבחרי ציבור, מי שמנו שופטי כליות ולב לברר מדוע "באמת" עשתה זאת? די בכך שהעזה לשים את עצמה בקו האש, ששברה שתיקה, הרימה מסך ועשתה לנו שירות חשוב במחיר אישי יקר. שבירת שתיקה היא שבירת שתיקה, ויש לברך עליה בין כשהיא חושפת את זוועות הכיבוש ובין שהיא חושפת את הטרור האישי ביחסי כוח ופגיעה. ובעצם – רחלי רוטנר היא לא הסיפור, אלא ינון מגל. ואותו צריך להוקיע לא רק משום שהוא "מייצג דעות מסוכנות" ו"חבר במפלגה שמקדמת סדר יום פונדמנטליסטי, שוביניסטי, לאומני וחשוך", אלא גם משום שפגע בנשים שהרשה לעצמו להתייחס אליהן כאל אובייקטים מיניים.

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו