בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלו שיש להם דירה. ואלו שאין להם

298תגובות

"ליד החלונות של בית הקהוה יושבים אנחנו, ספסריה וסרסוריה של תל אביב, יהודים שנזעקו לכאן מכל קצווי ארץ ומדינות רחוקות […] בתוך האוויר המלא עשן סיגריות עפות מלים לוהטות כאש: "מגרש", "דונם", "דמי קדימה", "ריבית קצוצה", "עלוקה מוצצת דם"

("מנחם מנדל בארץ ישראל", י"ד ברקוביץ')

בעוד שבועיים נחדש, בן זוגי ואני, את חוזה השכירות על דירתנו. עברנו אליה רק לפני שנה — דירה חמישית בעשור בשבילי, שישית בשבילו. לא היינו מגיעים אליה לולא הפתיע אותנו בעל הדירה הקודמת (שגם בה גרנו שנה בלבד) ודרש שנפנה את מקומנו לטובת בתו (הפרטים שונו כדי למנוע את זיהוי בעלי הדירות). נאלצנו למצוא דירה אחרת ולשלם אלפי שקלים לתיווך והובלה, רק כדי להיווכח שהדירה שעזבנו, כוך מ–1930, נמסרת לא לבתו של בעל הבית אלא לשוכר חדש בתעריף משולש.

והנה, בעלת הבית שלנו כעת, יהודייה מבוגרת מחו"ל, מוכרת את הדירה, ואנו ניצבים בפני שורת תרחישים מבעיתים: חידוש החוזה תוך העלאת שכר הדירה; שיפוץ שיאלץ אותנו לעזוב; והגרוע מכל — פינוי לטובת צאצאי הבעלים החדשים.

בכל יום אני נתקלת לפחות באדם אחד עם סיפור דומה: חיפושים מפרכים, מעבר מסובך ויקר, הסתגלות — ואז תהפוכת גורל ושוב נדודים, הסתגלות וחוזר חלילה.

שיח הזהויות בתקשורת וברשתות החברתיות מחמיץ ברובו עובדה חותכת: שני המעמדות העיקריים בישראל כיום הם בעלי הדירות והנוודים. בתל אביב 46.6% שוכרים דירה, בירושלים 31.1% ובחיפה 37.6%. רובם אנשים מתחת לגיל 40, הנתונים כליל לחסדי בעלי הדירות רק בשל רצונם הלגיטימי לגור ליד עבודתם. ספקולציות נדל"ן בישראל עתיקות כימי התנועה הציונית. אך בעוד שבראשית המאה ה–20 הבינו מנהיגי היישוב את ההכרח שבצינון כפוי של השוק, כעת מלות הקסם "היצע וביקוש" שולטות בכיפה — לפחות כשמדובר בציבור צעיר וחילוני.

עוד ועוד ישראלים משתעבדים למשכנתאות, מתוך ההיגיון שאם כבר לשלם אלפי שקלים בחודש — לפחות נשלם לבנק ובעוד 35 שנה תהיה לנכדים דירה. חוק השכירות ההוגנת של ח"כ סתיו שפיר (המחנה הציוני) מסוכל שוב ושוב, כי משרדי המשפטים והאוצר פשוט לא מסוגלים להסכים על סעיפי החוק ותכולתם. ההתלהמות הניאו־ליברלית מול כל חשד להתערבות ממשלתית יוצרת תמונה מעוותת, כאילו יש מי שמעוניין לראות מיליוני ישראלים יורדים מנכסיהם עקב מתקפת זומבים קומוניסטים.

אישור מיידי של חקיקה לטובת שוכרי הדירות הוא הכרחי, משום שגם פרויקט הבנייה המהיר ביותר של משרד השיכון לא יסתיים לפני שיחלפו שנים — ובינתיים מה? נעבור דירה כל שנה? וממילא כל הפרויקטים האלה נבנים במקומות מרוחקים ונטולי תשתית תחבורה ציבורית. ומי שאין לו אוטו, איך יעבוד? גם זה ייפתר בעזרת כוחות השוק?

המצדדים בכוחות אלה שוכחים שגם השוק מופעל בידי בני אדם. ובני אדם, מה לעשות, יבחרו בדרך כלל לזרוק את ההגינות האנושית לטובת תשואה בנכס. הריבית הנמוכה היא מעשה ידי אדם, וממנה נובעת הרווחיות האפסית של השקעה שאינה בנדל"ן. נגידת בנק ישראל ושר האוצר מחזיקים חזק ביד הנעלמה ומתפללים שלא תרפה, בזמן שמאות אלפי ישראלים שומרים את הארגזים מהמעבר הקודם. מי יודע מתי נצטרך אותם.

תומר אפלבאום


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו