שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ישראל כהן
ישראל כהן
ישראל כהן
ישראל כהן

נתחיל בטוב: אמנון לוי הוא עיתונאי טוב, שמאמציו להיות הגון ומקצועי ניכרים, וככל הנראה הינו נכס אמיתי לכל כלי תקשורת. על רקע זאת קשה לי, כשאני מתמלא כעס בכל פעם שאני צופה בפרומו לסדרה החדשה שלו בערוץ 10 ״החרדיות״. אם אנסה להגדיר את תחושתי בצורה נכונה ומדויקת יותר - אני חש אי נוחות כללית עם אופן הסיקור שלו את הציבור החרדי לאורך השנים.

לוי נחשב דווקא לעיתונאי הוגן מבחינת הציבור החרדי. הוא יצא להגנתו במאמרים ובראיונות בוויכוח על סוגיית הגיוס לצה״ל כמו גם בשאלת העמידה בצפירה ובנושאים נוספים. הוא מגן על הציבור החרדי בלהט, על הזכות לדבוק באורח חיים שונה, ועל הצורך לכבד את אמונתו ואורח חייו השונה. אז מה הבעיה? במהלך הצפייה בשני פרקים הראשונים של "חרדיות" ששודרו עד כה, חלחלה בי ההבנה למה אני ורבים אחרים בציבור החרדי כועסים. 

עיקר הביקורת ברחוב החרדי נמתחה כלפי הופעת זוג חרדים בסדרה, שסיפרו ללוי בטבעיות על ההכנות לקראת נישואיהם, כאשר אחת הטענות הייתה, כי במערכת התוכנית ״עבדו״ על הצופים משום שמדובר בשחקנים מתחזים ולא בזוג חרדים אמיתיים.  אני חולק עליהם. הזוג חרדי לגמרי ואמנון לוי הגיע להישג מקצועי, כשהצליח ללוות זוג חרדי לאורך תקופת ההכנות לקראת נישואיהם. הבעיה אינה עם הזוג ספציפית. הבעיה היא שרוב הפרק עסק בתיאור רכילותי וביזארי של יחסים בין המינים, כשהדוגמאות והדמויות המובאות בו אינן מייצגות את הציבור החרדי הנורמטיבי או לפחות את המיינסטרים החרדי. לדוגמה אשה חסידית, המסתתרת תחת שם בדוי, ומספרת על חיי האהבה במגזר החרדי או ליתר דיוק על היעדרם, כאילו אין רגשות ומחוות של חיבה ויחסים בין בני זוג אלא לכל היותר ידידות. או למשל משקלם העודף של נשים וזוגות מחסידות חב״ד, שלא בהכרח מייצגים את המגזר החרדי באורחות חייהן. 

"חרדיות" ממחישה את אופן הסיקור של לוי:  אובססיית יתר לתחומי האהבה והאינטימיות באמצעות שאלות מגושמות ומציצניות, לצד גישה פטרונית שבאה לידי ביטוי בהצהרות שלו ושל ״המומחים״ מטעם עצמם לחברה החרדית, הקובעים, כי לדעתם האשה החרדית לא מצליחה לעמוד בעומס המוטל עליה או שהרבנים מנסים לגמד ולהנמיך את קומתה ופועלה.

 מאז ספר ״החרדים״ אותו כתב ב-1988 בוחר לוי להתייחס לחרדים כאל שבט נידח החי מאחורי מסך עשן, ערפל ומסתוריות. לעיתים נדמה לי, בעיקר כשאני צופה ב"החרדיות", שלוי מקבל השראה מסרטיו של מוטי קירשנבאום ז״ל על הפילים באפריקה. 

בסדרות ובסרטים הדוקומנטריים שלו שעסקו בנושא, כמו ״החרדים״, ״האנוסים״ או "הרומנטיקה החרדית", הגישה די דומה: החרדים הם עם ״אחר״, ציבור מוזר וחריג. במקום להוריד את ההבדלים והמחיצות לוי מעמיק ומחדד את השונות. בכל יצירתו מבצבצת הגישה הפטרונית והמחנכת כאילו הוא לוי או מישהו אחר, ״חוקר חברה חרדית״ כלשהו, החי בתרבות מערבית, יודעים כיצד ״נכון״ וראוי לנהוג.

המגמה הזאת לעסוק בשונה ובחריג במגזר, ולא בנורמטיבי ובמייצג, מתבטאת גם באישים אותם בחר לראיין לוי כדמויות מייצגות במגזר החרדי כדוגמת יואליש קרויס מהעדה החרדית או הרב אמנון יצחק, על אף שמדובר במנהיגות של זרמי שוליים.

לוי החל לעסוק בסיקור המגזר בשנות ה-80 כשעבד בעיתון חדשות. אולי מה שהתאים לאותן שנים, בהן היה הציבור החרדי מיעוט מבוטל וחריג, לא מתאים יותר לתיאור תהליכים המתרחשים בשנת 2016. החרדים כבר לא מיעוט נידח, הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. הגישה המציצנית וההסתכלות דרך החור שבמנעול (או בסדין) כבר לא מתאימה לנו. גם אז היא לא התאימה, אבל לא היה מי שיאמר זאת. 

חילונים יקרים, תהיה דעתכם עלינו אשר תהא אבל אנא: התייחסו אלינו כאל בני אדם ולא כמו אל עב"מים. סדרות שמסקרות סוגיות תחומי דת ומדינה, יציאה לעבודה מול לימוד תורה, מעמד האשה מול הגבר, פתיחות בצל הסגירות וכו מן הראוי שתיעשנה, אבל מתוך כבוד ללא פטרוניות ושיפוטיות.

אנחנו לא שבט נידח. אנחנו ישראלים. כמוכם. 

ישראל כהן הוא כתב ופרשן באתר "כיכר השבת"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ