בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ריבלין קיבל אותי כישראלי

37תגובות

אל נאומו המכונן, "נאום השבטים" מהשנה שעברה, הוסיף אמש הנשיא ראובן ריבלין נדבך משמעותי נוסף. "אני ציוני, מכיוון שאני מאמין בצורך ובמוסריות של בית מדיני ולאומי לעם היהודי. אני ציוני כי אני מאמין שקום מדינת ישראל מבטא באופן המזוקק ביותר את שיבתו של העם היהודי להיסטוריה ואת אחריותו לגורלו. האם אני מצפה או דורש שכלל אזרחי ישראל יהיו ציונים? לא". "לא כל היהודים שרים את התקוה", אמר הנשיא בנאומו, "יש יהודים לא ציוניים.  האם להם אין את הזכות להיות ישראלים? האם כל מי שעוסק בישראליות הוא פוסט ציוני?" שאל.

בעולם של ריאליטי ושל עיסוק ציבורי בחיצוני ובשטחי, בעטיפה ולא בתוכן, ברעש ובצלצולים ולא במהות, בא ריבלין ובאומץ מעז לגעת בסוגיה רצינית ועמוקה, ששורשיה ועצביה נוגעים בלב לבה של ההוויה הישראלית. בימים שבהם הטירוף הלאומני חוגג, האגף הנצי בליכוד (לצד הבית היהודי ואביגדור ליברמן) הוא מיינסטרים ואלאור אזריה לגיבור האומה, ראוי ריבלין למחמאה על האומץ לומר בקול רם וברור דברים ברורים ונכוחים, ביודעו שכלל לא בטוח שיפלו על אוזניים קשובות באקלים הנוכחי. 

כיהודי חרדי העדפתי בשנים האחרונות, כשעלו מדי פעם סוגיות השנויות במחלוקת של דת ומדינה, את החלוקה הישנה והנכונה לשעתה של יהדות מול ישראליות. סברתי כי בכל השאלות השאלה הנדונה היא האם עלינו להעדיף את אופיה היהודי (הדתי) של מדינת ישראל, או אולי את צביונה הישראלי הליברלי והפלורליסטי. חשתי כאילו בתור חרדי עלי לבחור צד, וכמובן שמטבע הדברים בחרתי ביהודי. 

תמיד ידעתי שבשביל להיות ישראלי שורשי ואמיתי, צבר גאה וזקוף גוו, עליך התחנך בחינוך הממלכתי, ללמוד לימודי ליב"ה, לשרת בצבא, רצוי בקרבי, לקרוא עמוס עוז או דויד גרוסמן, לאהוב את השירים של שלמה ארצי או הגבעטרון, לגדול על מערכוני "הגשש החיוור" והצגות תיאטרון של חנוך לוין. חרדים לדידי היו תמיד פחות ישראלים ויותר יהודים.

בא הנשיא ריבלין אמש והטיל "פצצה". אין ישראלי אחד. יש גוונים של ישראליות,  ואין אחד העדיף על רעהו. הישראלי של מאה שערים ובני ברק איננו נחות מהישראלי של רמת אביב או רחביה, הישראלי של בית ג'אן וירושלים המזרחית איננו בדרגה פחותה מהישראלי של צהלה וקטמון. כחרדי אינני צריך לחיות עם הדיכוטומיה הישנה של העדפת "היהודי" על "הישראלי". אני גם יהודי וגם ישראלי. 

עוד בנאומו שם הנשיא ריבלין דגש מיוחד על שינוי מוקדי הכוח של החברה הישראלית, וטען כי "כור ההיתוך" החדש הינו שוק התעסוקה ולא הצבא, מה שמהווה בשורה משמעותית כמובן מבחינתו של המגזר החרדי. "אם בעבר היה צה"ל מקום המפגש המרכזי של החברה הישראלית", הבהיר הנשיא, "הרי שבסדר הישראלי החדש נהפכו האקדמיה ושוק העבודה למקום הראשון שבו פוגשת החברה הישראלית את עצמה. האקדמיה ושוק העבודה הם השער להגשמת החלום הישראלי; הם כרטיס הכניסה של כולנו למוקדי ההשפעה במשק, שבהם נוצר לראשונה מרחב משותף ליצירת שפה ומטרות משותפות, שם מתעצבים תחושת השייכות והמעמד החברתי. האקדמיה ושוק העבודה מותאמים היום בעיקר לשני שבטים, אבל יש שניים נוספים, החרדים והערבים, שנשארו מאחור. מיצוי כוח האדם והכישרון הישראליים, בפרט מהמגזר החרדי והערבי, הוא מנוע הצמיחה המשמעותי ביותר העומד לרשותנו, והמפריד בינינו לבין מסלול של התרסקות כלכלית ידועה מראש".

במשך שנים רבות אוהבים מומחים וכלכלנים להצביע על ההבדל בין אופיים של היהודים החרדים בארה"ב ובאירופה, המשתלבים בחיי המסחר ובשוק העבודה המקומי, לבין היהודים החרדים בישראל, לצד דרישה כי האחרונים ינהגו כאחיהם שמעבר לים. הנשיא שם את האצבע בדיוק על הנקודה. אותם מומחים "שוכחים" משום מה שאחד מחסמי הכניסה הגדולים ביותר בעבור הצעיר החרדי לשוק התעסוקה הינו סוגיית שירותו הצבאי. במקומות עבודה רבים לא מסכימים להעסיק אדם שלא שירת בצה"ל. כעת יש לקוות כי דברי ריבלין יפלו על אוזניים קשובות, ותתקבל ההחלטה ההגיונית והנכונה לשלב את החרדים בדברים שבהם הם מוכנים להשתלב מרצון, במקום לכפות עליהם באונס את גיוסם לצה"ל ולהיכנס למחלוקת המפלגת את העם, שאינה מביאה לתוצאות מעשיות. 

הישראליות החדשה לדידו של הנשיא ריבלין אינה עוד זו בעלת המראה האחיד והזהה, כפי שהיה בשנות קום המדינה, אלא ריבוי פנים וזהויות שייתכן ולעתים גם סותרות זו את זו. אין ברירה אלא להיפרד מהישראליות הישנה, שהיתה אולי טובה לזמנה, זו שניסתה לרמוס (לעתים שלא במתכוון) את תרבותו של האחר ולהשליט אתוס מרכזי אחד שווה לכולם, ולהמירה בישראליות חדשה ועכשווית, כזו המכבדת את המסורת והערכים של השבט האחר ומבינה כי לא לכולם דעות ועמדות שוות.

 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו