בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להרוג פרות קדושות: מצלחתו של צמחוני מתון

48תגובות

לפני שנתיים נהייתי צמחוני. אני לא יודע איך זה קרה. כל חיי אכלתי בשר. לא הרבה, בוודאי לא כמו אבי ואחי, אולי פעם פעמיים בשבוע. אבל עם החינוך הקולינרי שזכיתי לו בבית הורי, שרכשו אותו בשנותיהם כסטודנטים באיטליה, הבשר, הדגים ופירות הים היו חלק מהתפריט שלי, וכולם היו טעימים להפליא.

איני מחבב במיוחד אנשים קיצונים. מעולם לא חיבבתי אותם, בשום נושא ודיון. גם לא בעניין הצמחונות. לפני שלוש שנים נערכה הפגנה אלימה של צמחונים מול סניף מקדונלדס הסמוך לביתי. האווירה היתה לא נעימה בעבורי, ועוד פחות נעימה בעבור בני השש והשבע שהיו עיקר הסועדים במקום. אחר כך הגיע לכאן הגורו הגדול גארי יורופסקי, ולידו נראו המפגינים מול הסניף חביבים יותר מהליצן של מקדונלדס. החשיפה להרצאותיו התוקפניות קוממה אותי והרחיקה אותי מרעיונותיו, עד שכתבתי בעת ביקורו בעמוד הפייסבוק שלי, ש"בא לי לאכול את גארי יורופסקי". 

עדר כבשים נשמר בידי כלב רועים באיזור אמציה חבל לכיש
חיים טרגן

אבל משהו קרה לי בגיל 37. נהייתי אדם רך, סובלני והומני יותר. במקביל להרצאות של יורופסקי נחשפתי לתכנים נוספים, קשים ומזעזעים, ממתקני הגידול, הכליאה וההמתה של החיות שהוגשו לצלחתי. הפסקתי להרוג ג'וקים ויתושים אף על פי שמגיע להם. אימצתי כלב שנראה כמו טלה ונקרא על שם תוכי. היה קשה לי לאכול טלה אמיתי במקביל. לא כמהתי למהפך הזה. הוא כמה אלי.

אני זוכר את הפעם האחרונה שאכלתי בשר או דגים בארוחת שישי משפחתית, שבה סילבי, חברה קרובה, הכינה את הדגים החריפים הנהדרים שלה. הם באמת היו נפלאים, וסיימתי את המנה שלי עד תומה, אבל בלבי כבר ידעתי שזאת הפעם האחרונה. למשפחה שלי היה קשה לעכל את הפיכתי לצמחוני. הם ראו בזה שיגעון חולף, שבינו לבין אמת ואידיאלים המרחק רב. בארוחות הבשרים הרבות נזנחתי בצד. לפעמים היו מתגרים בי ומבטיחים שיאכלו בשביל שניים.

לא כעסתי עליהם. מעולם לא הפסקתי לאהוב את טעם הסטייקים, השרימפס והדגים. לפעמים, לאו דווקא בארוחות הללו, היה עובר בי לרגע הדחף להכניס לפי פיסת בשר גדולה ועסיסית וללעוס וללעוס וללעוס. מפגש לא מתוכנן עם סניף של מקדונלדס, במקום ובזמן הלא נכונים היה עלול להיהפך בקלות למכשול מנטלי. הפיצה אננס פפרוני, שתמיד היתה המועדפת שלי, נראתה לי פתאום, נטולת פפרוני, כמעשה מגונה.

אפרופו פיצה, לפני שבועיים, כשהייתי בחופשה באיטליה, אכלתי בשר. זמן רב הרגשתי, שיום אחד הרגע הזה יגיע, שאני רק מחכה להזדמנות הנכונה, לתירוץ המתאים לנפילה, וחופשה בארץ המגף והפרושוטו היתה התירוץ המושלם. זה התחיל עם אנשובי קטנים מוחמצים, הספציאליטה של הכפרים הצבעוניים ברצועת החוף הציורית שבה ביקרתי. ההוכחות נשלחו לבני המשפחה ההמומים בווטסאפ. בפירנצה כבר הגיעה הקריסה הגדולה, ישירות אל ביסטקה א-לה פיורנטינה, נתח קצבים מפואר במשקל 600 גרם. הוא היה טעים מאוד. התחושות שהתגעגעתי אליהן במשך שנתיים שבו אלי. ניחמו. העירו בי צמא קדמוני לדם ורעב רדום לבשר. נולדתי לציידים בני ציידים, וכעת חזרתי אל האינסטינקט שלי. החיה שבי. הטורף שבי. לעסתי ולעסתי ולעסתי.

למרות המשתמע מהפסקה הקודמת, ההחלטה להכניס לקרבי שוב חתיכת חיה מתה לא היתה פשוטה בעבורי. כמו כולם גם אני קראתי את "קיצור תולדות האנושות" וגם אני זכרתי היטב, שלפני שבני האדם נהפכו לציידים הם היו לקטים והתפריט שלהם התבסס על מזון מן הצומח בלבד. לציידים הראשונים לא היו השכל, הניסיון והמטען הגנטי שלי יש כיום, שלא לדבר על תחליפי הבשר המגוונים העומדים לרשותי. הם הרגו כדי לשרוד. אני הורג כדי ליהנות. על מי אני עובד? במבחן ההומני נכשלתי. נכנעתי לחולשותי. אני מתחזה. נוכל. רוצח. איך אוכל להביט שוב בעיניים של יוסי, הכלב שלי?

המשך החופשה באיטליה לווה באכילה מדודה של מעדני בשר מקומיים ובהרבה לבטים ומחשבות. בין ביס לביס הצלחתי לנעוץ את המזלג גם בלא מעט תובנות, על נתיב הצמחונות הפרטי שלי ועל המסלול שהעולם כולו, ירצה או לא ירצה, כבר החל ללכת בו. הבנתי, שמגדלי החיות אינם נהנים להרוג אותן. הבנתי, שההתאכזרות אליהן בתהליך נובעת מהצורך להוזיל עלויות ושזאת אולי הדרך היחידה של המגדלים לשרוד כלכלית. הבנתי, שכולנו נולדנו לעולם של ציידים ולא הכרנו משהו אחר ושגם הקרניבורים הגאים ביותר הם לא רוצחים. הייתי משוכנע, שלהבהיל ילדים בני שש במקדונלדס זו לא הדרך להפסקת הרג החיות וששינוי אמיתי יגיע רק מתוך הידברות ויצירת אלטרנטיבה ראויה. חזרתי אל מדפי המרכולים, שלפני עשר שנים לא יכולתי לדמיין שאמצא בהם טופו, סייטן וחמישה-עשר סוגים של חלב סויה, אורז ושקדים (וסליחה אם שוב שכחתי חלב).

הבנתי שהעולם מתעורר. חלקו מהר יותר, חלקו לאט יותר, אבל המהפכה כבר כאן. הבנתי, שהמדע מתפתח ושתחליפי בשר ששום קרניבור לא יהיה מסוגל להבדיל בינם לבין הדבר האמיתי, במראה או בביס, הם רק עניין של זמן. הבנתי, שמעבדות מחקר ברחבי העולם כבר מפנטזות על גידול של נתחי בשר ודגים שיופקו מרקמות תא, ללא צורך להוליד או להרוג נפש תמימה. הדבר היחידי שלא הצלחתי להבין הוא, למה רובנו עיוורים מלראות את כל זה ובמקום לשלב ידיים ולהוביל דרך משותפת, לטובת בני האדם והחיות כאחד, אנחנו עסוקים כל כך בלהקיז זה את דמו של זה.

נ.ב

בשבועיים שעברו מאז חזרתי מאיטליה לא אכלתי כלל דגים או בשר. אני לא יודע עד מתי אחזיק הפעם, אבל הבטחתי ליוסי לנסות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו