בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נחום היימן גדול כמו חברת טבע

25תגובות

אם ניתן ללמוד משהו מזקנתו ומותו של נחום היימן, הרי זה שיוצרים אינם זקוקים לנדבות מעליבות בערוב ימיהם, ולו מפאת כבוד האדם. אבל הם, יצירתם וצרכניה בתרבות הקטנה שלנו זקוקים מאוד לתמיכה ציבורית. וזו מתקיימת אצלנו, למרות האינטרס החברתי המובהק, בקמצנות ובאופן עקום.  

הקריאה לתמוך ביוצרים זקנים ומעוטי יכולת מונעת מחמלה וחסד, ולעניין זה כמוה כקריאה לתמיכה בכל זקן אחר שחי מקצבה מעליבה ונכפה עליו לבחור בין מזון לתרופות, קורת גג או חימום. האדם הזקן זכאי להרבה יותר מזה לא מפני שהוא יוצר, אלא מפני שהוא אזרח.  כל עוד לא תהיה מהפכה בתפישת קצבאות הזקנה ובחלוקתן לפי מבחן הכנסה ושוויון מהותי, לא השוויון המתמטי הנהוג כיום – ליוצרים זקנים אין תביעה טובה יותר כלפי אוצר המדינה מאשר לאיש בן 82 שנאלץ לנקות מחראות לפרנסתו.

אולם מה שנחוץ ליוצרים לאורך זמן כדי לתרום לפריחתה של היצירה המקומית, הוא הבנה מקפת של הממשלה כי היצירה מצויה בעדיפות לאומית ראשונה במעלה.

הציבור מעדיף לעסוק בעיקר במבצעים מוצלחים של יצירות שכותביהן יישארו עלומים: שחקנים ידועים יותר ממחזאים, זמרים – ממוסיקאים ומשוררים. החוויה שבקריאת ספר חדש מוכרת  יותר מקשיי הפרנסה של הסופר שמקושש חלטורות ומתמודד זה עשרות שנים עם מס ההכנסה: כתבת ספר חדש? אומר איש המס. הרווחת? יופי. ניקח לך חצי מהרווחים, שכולם יוצרו בשנה האחת שבה ספרך נמכר היטב, ובאמת לא חשוב שכתבת בדם לבך, בלילות, אחרי עוד הרצאה במתנ"ס בקרית שמונה או כשאתה מעולף מיום של הוראה. כך גם אצל יוצרים בתחומים אחרים, שיכולים לעבור תקופות ארוכות של יובש ומחסור, או אי הצלחה, לצד תקופה קצרה של פופולאריות – לעולם אין יודעים מראש מתי תגיע - ואז המדינה נוגסת שוב.

והרי יוצרים, חוץ מההתרגשות והשמחה והעצב וההזדהות והדבק החברתי שהם מחוללים בצרכני תרבות, גם תורמים לתעשיות תלויות יצירה: אנשים שמתפרנסים ממופעים, הצגות, הוצאות ספרים, אוצרות במוזיאונים, יחסי ציבור, עיתונות העוסקת בתרבות. כל אלו חיים מעמל היוצר, ומשאירים אותו מדמם בצד בעוד הם מחייכים בדרך לבנק. כאן מתחיל תפקיד השלטונות, גם במדינות שבהן נהוג קפיטליזם חזירי כמו בארה"ב. גם שם ידוע שיצירה – ובעיקר יצירה איכותית – תמות בלי תמיכה כזו, שניתנת לא רק למוסדות תרבות אלא גם ליוצרים.

מזה עשורים מבקשים מדי פעם סופרים ומוסיקאים בישראל משרים בישראל: התחשבו בנו. כמו "טבע", גם אנחנו, בקטן, זכאים להטבות במס הכנסה. גם אנחנו אינטרס לאומי, וגם אנחנו מחוללים משרות, אבל להבדיל מתאגידי הענק אנחנו נשארים כאן. ואם אפשר, שלבו יוצרים רבים יותר במערכת החינוך, העניקו מלגות קיום לסופרים ומוסיקאים שלא יכולים גם לכתוב וגם לעבוד במשרה מלאה באותו זמן, ותקצבו עידוד יצוא של יצירות, ענף קטן ויפה של תעשיית הייצוא הישראלית. כל הבקשות הללו נדחו. רק באחרונה, ביטלה מירי רגב את חוק הספרים, ללמדנו שחשיבות היוצרים בעיניה אפסית (או ארבעה במאה). שני שירים של אייל גולן שווים 100 אלף שקל מכספי ציבור, וכמה שוות המלים? והמנגינות? ובני האדם שכתבו?  

ביטחון מינימלי ליוצרים, בלא חרדה קיומית מתמדת, יעלה למשק הרבה פחות מקיומם המכובד של מנכ"לי "טבע" לדורותיהם. הגיע העת שהשלטונות יבינו, עוד לפני שלב ההספדים, שעם מלות תודה והערכה לא קונים במכולת, וגם לא כותבים שיר חדש.   



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו