בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני שונאת ילדים

497תגובות

יש לי וידוי מזעזע: אני שונאת ילדים. כשאני מגיעה לאיזה מקום שיש בו מקבץ גדול של ילדים, אני מנסה למצוא דרך לברוח ממנו. אני שונאת את הצרחות שיש בדרך כלל במקום כזה, את הריצות המטורפות מצד אחד לצד שני, את הדרישות הבלתי פוסקות לתשומת לב. בקיצור, כן, אני שונאת ילדים, ואולי כדי להגן על עצמי אומר, שעוד בילדותי שנאתי ילדים. פעם, ניסיתי להסתיר את העובדה הזאת, אבל היום אינני מסתירה אותה עוד: הילד הישראלי הוא במקרים רבים מפלצת צרחנית ובלתי נסבלת, ואם מישהו צריך להסתתר זה הוא ולא אני.

מסכנים המורים שצריכים לסבול את הילדים האלה במהלך שנת הלימודים, ומסכנים הילדים שצריכים לסבול ילדים אחרים במהלך השנה. את האלימות, הרשעות, הנטייה להיטפל לקטנים ולחלשים לא המציא הילד הישראלי. מי שקרא את "בעל זבוב" יודע שילדים הם מפלצות מטבעם. אבל הילד הישראלי אינו מושא לביקורת חברתית, אלא להערצת הוריו בדרך כלל, וכשהוא מגיע למוסדות החינוך הוא כבר יודע טוב טוב מה מגיע לו, ואיך הוא יכול לקבל את זה.

עוד בהיותו עול ימים קוראים לו הוריו בשמות אידיוטיים כמו "נסיך", "אבאל'ה", "מלך" וכיו"ב שמות תואר, שתכליתם לרוממו לא רק מעל ליתר האוכלוסייה, אלא גם מעל הוריו. כשהם צריכים ללכת לאיזה מקום, הוא תמיד אתם. הוא צורח? שיצרח. זאת מוסיקה לאוזניהם. זה מפריע לאחרים? שיפריע. זה מקסים לדעת הוריו. כשהוא מכה אותם, וילדים קטנים לפעמים עושים את זה, הם לא נוזפים בו, אלא צוחקים. אחר כך, כשהוא מכה את אחיו ואת חבריו, מסתודד בחבורות ומטיל חרמות ונידויים על ילדים אחרים, ובדרך כלל על ילד אחר במיוחד, הם שולפים כל מיני תירוצים להתנהגותו הבזויה, במקום לדאוג לזה שלא יתנהג ככה בעתיד. במו אוזני שמעתי אם שמצדיקה את בנה המתעלל במלים: "אבל הילד ההוא [זה שבני מציק לו] הציק לו כשהם היו בכיתה ב'". היא אמרה את הדברים כשהילדים היו כבר בכיתה ה' או ו'.

אם המורים נוזפים בהם, דורשים מהם דרישות, נותנים להם שיעורי בית או בכלל, טורדים אותם משלוותם ומבקשים מהם להתאמץ שכלית או רגשית - הם נופלים קורבן להתקפות אינספור של ההורים. המורים, שגם ככה מנסים איכשהו לשרוד, מחלקים ציונים ומחמאות ביד רחבה וללא קשר אמיתי לרמת ההישגים. זה כמובן מתכון בטוח לזה שנגדל כאן דור של אידיוטים, שהם אלופי העולם בהצקות, באלימות וברשעות, אבל לא במתמטיקה, קריאה או כתיבה.

מתי מתגלה האמת? בסקרים בינלאומיים וכשבני ישראל יוצאים לחו"ל באופן כללי. שם מתברר, שעם הספר צורח במקום לדבר, דוחף בתור כי הוא לא יודע לחכות, וגם, שבניגוד לשמו, עם הספר הוא אפילו לא עם המחברת, ושאם פעם הראש היהודי המציא לנו פטנטים, עכשיו הוא סתם יודע איך להסתדר, איך לטוות קנוניות נגד חבריו לכיתה, איך לדרוש מההורים וגם מהמורים.

הילדים לא אשמים, הם ראי החברה שמגדלת אותם. גם ילדים ממקומות אחרים יגדלו להיות מפלצות אם היו גדלים באווירת הבורות, האלימות ורגשות האשם שבה אנחנו מגדלים את ילדינו. וכן, כאן אנחנו מגיעים לנקודה שאין ממנה מנוס: חברה שחיה על חרבה באופן קבוע, חברה שרק שגשוגה הכלכלי נמצא בראש מעיניה וחברה שבה ההורים חייבים לעבוד ללא הרף וללא סיכוי, חברה שמפלה חלק מאזרחיה, ושהשוטרים שלה רואים באזרחיה השחורים סכנה מעצם צבעם היא חברה שמגדלת דור של פראי אדם, שלא נעים לשהות בחברתם אפילו לשנייה.

ביום פתיחת שנת הלימודים, אני רוצה לשלוח את רחמי למורים שמתוך חוסר ברירה, כך נראה, נאלצים לנהל את הקריירה שלהם בחברת הפראים הללו, ואני מאחלת להם ששנת הלימודים תסתיים איכשהו במהרה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו