בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה דיברתי במועצת הביטחון נגד הכיבוש

1389תגובות

דיברתי באו"ם נגד הכיבוש כי אני משתדל להיות בן אדם. ובני אדם, כאשר הם נושאים באחריות לעוול נגד בני אדם אחרים, מוטלת עליהם חובה מוסרית לפעול.

דיברתי באו"ם נגד הכיבוש כי אני ישראלי. אין לי מדינה אחרת, אין לי אזרחות אחרת ואין לי עתיד אחר. כאן גדלתי וכאן אקבר. אכפת לי מגורל המקום הזה, מגורלם של בני האדם כאן, מגורלה של מדינתי, שהוא גם גורלי. ולאור כל ההקשרים הללו, הכיבוש הוא אסון.

דיברתי באו"ם נגד הכיבוש כי אני וחבריי ב"בצלם", אחרי כל כך הרבה שנות עבודה, הגענו לכמה מסקנות. הנה אחת מהן: המציאות לא תשתנה אם העולם לא יתערב. אני חושד שגם הממשלה היהירה שלנו יודעת את זה, ולכן היא עסוקה כל כך בהפחדות נגד התערבות כזו ונגדנו.

ההתערבות של העולם נגד הכיבוש היא לגיטימית כמו בכל נושא שקשור לזכויות אדם. בטח ובטח כשמדובר בסוגיה כמו השליטה שלנו על עם אחר: זה לא עניין ישראלי פנימי. זה עניין בינלאומי מובהק.

הנה עוד מסקנה: אין סיכוי שהחברה בישראל, רק מתוך עצמה ובלי עזרה, תקיץ מהסיוט. יותר מדי מנגנוני הסתרה עוטפים את האלימות שאנחנו מפעילים כל יום כדי לשלוט בהם. יותר מדי תירוצים הצטברו. יותר מדי פחדים וכעס – בשני הצדדים - במשך חמישים שנה. בסופו של דבר, אני בטוח, ישראלים ופלסטינים יסיימו את הכיבוש. אבל לא נצליח לעשות זאת בלי עזרת העולם.

האו"ם הוא הרבה דברים. הרבה מהם בעייתיים, חלקם מטופשים ממש. חלקי אינו עמם. אבל האו"ם הוא גם מי שנתן לנו מדינה ב-1947 וההחלטה ההיא, עד היום, היא הבסיס ללגיטימציה הבינלאומית של המדינה שלנו, המדינה שאני אזרח שלה. ועם כל יום שעובר בחסות הכיבוש, אנחנו לא רק מכרסמים להנאתנו את פלסטין – אנחנו גם הולכים והורסים, במו ידינו, את הלגיטימציה של המדינה שלנו.

אני לא מבין מה בדיוק הממשלה רוצה שהפלסטינים יעשו. אנחנו שולטים בחיים שלהם כבר כמעט חמישים שנה, מפרקים לרסיסים את השטח שלהם, מפעילים כוח צבאי וביורוקרטי בהצלחה אדירה ומסתדרים מצוין עם עצמנו ועם העולם. מה בדיוק אמורים הפלסטינים לעשות? אם הם מעזים להפגין, זה טרור עממי. אם הם קוראים לסנקציות, זה טרור כלכלי. אם הם רוצים לנסות במסלול החוקי, זה טרור משפטי. ואם הם פונים לאו"ם, זה טרור דיפלומטי. מסתבר שכל דבר שפלסטיני עושה חוץ מלקום בבוקר ולהגיד "תודה ראיס", זה טרור. מה רוצה הממשלה? כתב כניעה? שהפלסטינים ייעלמו? הם לא ייעלמו.

וגם אנחנו לא נעלם ולא נשתוק. צריך לחזור ולהגיד את זה בכל מקום: הכיבוש הוא לא תוצאה של הכרעה דמוקרטית. ההחלטה שלנו מעל הראש שלהם לשלוט בחייהם כמה שמתאים לנו, היא ביטוי של אלימות, לא של דמוקרטיה. אין לישראל אופציה לגיטימית להמשיך ככה. ואין לעולם אופציה להמשיך להתייחס לכך כמו שהיה עד עכשיו: הרבה דיבורים, אפס מעשים.

דיברתי בפני מועצת הביטחון של האו"ם נגד הכיבוש כי אני אופטימי. כי אני ישראלי. כי נולדתי בחיפה ואני גר בירושלים, וכי אני כבר ממש לא נער, וכל יום מהחיים שלי עבר במקביל לשליטה שלנו בהם, וכי אי אפשר לשאת זאת יותר, אסור לשאת זאת יותר. דיברתי בפני מועצת הביטחון של האו"ם נגד הכיבוש כי אני משתדל להיות בן אדם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו