מה אביב גפן יודע בכלל על מחאה

רון כחלילי
רון כחלילי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אביב גפן בתוכנית The Voiceצילום: צילום מסך ערוץ 2
רון כחלילי
רון כחלילי

בתוכנית "דה ווייס" התפתח לא מזמן מיני־דיון בצוות השופטים — מירי מסיקה, אברהם טל, שלומי שבת ואביב גפן — על מחאה במוזיקה. זה התחיל, כמו תמיד, באיזו הערה נחרצת ומרושעת של גפן. הצצתי ב"שירונט", הוא אמר בתוכחה, וראיתי שלאף אחד מכם אין ברפרטואר שירי מחאה, אפילו לא אחד.

נקודת המוצא של גפן היתה ששיר מחאה בנוי בהכרח על לחן דרמטי ומכיל קלישאות כמו "שטחים כבושים", "פרחים במקום רובים" ו"געגועים לישראל צודקת". אבל אחרי שמירי מסיקה רמזה כי לכל זמר יש תפקיד, ואולי יש סוגים שונים של מחאה, הוא מיקד את ביקורתו. לזמרים המזרחים, טען, אין שירי מחאה. יש להם את כל הסיבות הנכונות למחות, השתמע מדבריו, אבל הם בוחרים שלא לעשות זאת, כנראה מנימוקים מסחריים.

גפן, כדאי להזכיר, הוא צאצא למה שנקרא משפחת אצולה ישראלית. הוא חוּבק מתחילת דרכו, עוד לפני שפתח את הפה וחרק, הן על ידי הממסד ההגמוני והן על ידי השמאל הלבן, שבמובנים רבים הם מאותו הכפר. הוא אמנם הוגדר בתחילת דרכו כ"זמר מחאה", בעיקר בגלל החצאיות, האיפור הכבד, הצרחות הרוקיסטיות והשימוש בשורש ז.י.ן, אך מהר מאוד התברג ונאסף אל חיקו החמים של הממסד, שראה בו אמנם בן סורר, אבל בן לגיטימי, כזה שסטה לרגע מהדרך ותיכף ישוב. 

ואני רוצה להגיד לגפן דבר מאוד פשוט: הזמרים המזרחים לא צריכים "שירי מחאה". הם לא צריכים לספר לנו באופן מפורש כל כך, כמעט גרפי, על ילדה פלסטינית שאיבדה את עינה, או עד כמה ישראל הלכה פייפן ("עורי עור"). הם המחאה עצמה, מעצם היותם. כי להיות "זמר מזרחי" בשנות ה–70, ה–80 וה–90 זה ללכת נגד הזרם, נגד מה שמוקדי הכוח מזהים כישראליות לגיטימית. כפי שקניה ווסט, ראפר אמריקאי שחור, הוא מחאה מעצם היותו, למרות שהוא מולטי־מיליונר, כך גם אייל גולן ועומר אדם ועופר לוי. הם יכולים לגור באחוזות מפונפנות, לנהוג ברכבי פאר מנצנצים ולשיר על מאמי וכפרה — ועדיין הם יהיו זמרי מחאה. 

אביב גפן, "עורי עור"

כי מחאה היא לא לשיר על שלום גלובלי או לבקר בחריפות את "המצב" כשאתה נמצא בעמדה פריבילגית ואתה עצמך אחד מאבני היסוד של הממסד המדכא. הממסד הזה הוא אשכנזי, בין אם הוא שייך ל"שמאל" ובין אם לימין. מחאה היא לעמוד מול הזרם המרכזי — תקשורת, אקדמיה, בית משפט עליון, מוסדות תרבות מרכזיים — עם שרשר מטאפורי לצווארך, ח' ו־ע' המסגירות את השבט שלך, סלסולי פעמונים ומופע גוף כהה, ולשיר בכאב אינהרנטי על יופיה של מרלן, כמה אתה אוהב אותה ומה תעשה לה אם היא תעזוב.

השירה הזאת היא מחאה כשלעצמה. אם כי גם במוזיקה המזרחית יש עשרות להיטים שיכולים להיות מוגדרים כמחאה, גם על פי דוקטרינות מערביות (שלא לומר אמריקאיות). די אם נזכיר את "איזו מדינה" של אלי לוזון, "זה הזמן לסלוח" של יואב יצחק, "היכן החייל שלי" של אהובה עוזרי ז"ל, ואפילו "לינדה לינדה" של חיים משה. האחרון הוא שיר שיצא בשנות ה–80, כשאף אחד — ודאי לא הזמרים המזרחים — לא העז לשיר בערבית שנחשבה אז (וגם היום) לשפת האויב.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ