החלטת מועצת הביטחון של האו"ם היא פרו-ישראלית

חגי אלעד
חגי אלעד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חגי אלעד
חגי אלעד

החלטת מועצת הביטחון של האו"ם נגד ההתנחלויות לא תביא לסיום הכיבוש. אבל הישראלים – שהולעטו באינסוף שקרים על ידי ממשלות הימין ושותפותיהן השתקניות ב"אופוזיציה" – צריכים להקשיב לקריאת ההשכמה שהעולם השמיע עבורנו הערב מניו-יורק.

שנת 2016 כבר נחגגת כשנה של ראשית העידן הפוסט-עובדתי. אבל מה שיפה בעבור כותרות שנונות, אינו בהכרח נכון במציאות. כאן, בפיסת האדמה הקטנה שבין הירדן והים, לעובדות הצרובות בגופם ובנפשם של קורבנות החיים והמוות תחת הכיבוש, יש משמעות קשה שאי אפשר להתווכח איתה.

הנה עובדה: החלטה נגד הכיבוש וההתנחלויות – כפי שמועצת הביטחון קבעה – אינה החלטה אנטי-ישראלית. ישראל והכיבוש עדיין אינם אותו הדבר, למרות שהמדיניות הישראלית של העשורים האחרונים גוררת אותנו אל מעבר לסף התהום הזה. החלטת מועצת הביטחון – שתומכת בפיתרון שתי המדינות, שוללת אלימות ושבה וקובעת את אי-חוקיותן של ההתנחלויות – היא החלטה פרו-ישראלית כפי שהיא גם החלטה פרו-פלסטינית.

והנה עוד עובדה: מי שמנסה לקבע את המשוואה כאילו ישראל ומשטר הכיבוש בשטחים חד-הם, זו הממשלה שנוקטת מדיניות שהולכת ומוחקת את הקו הירוק בעבור אזרחים ישראלים – בה בשעה שהיא ממשיכה להחזיק מיליוני פלסטינים תחת משטר כיבוש, ללא זכויות פוליטיות, תוך פגיעה מתמדת בזכויות אדם בסיסיות. המדיניות הזו היא פשע נגד האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה – ובאותו הזמן זו מדיניות שהולכת ושומטת את הקרקע מתחת לעצם הלגיטימיות של מדינת ישראל.

כל ישראלי שרואה כאן את עתידו ואת עתידה של משפחתו – ואני אחד מתוך ציבור גדול כזה של ישראלים – צריך להיות מודאג מאוד מעתיד כזה. להבדיל, החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מבהירה את ההבדל בין הלגיטימיות של מדינת ישראל, לבין חוסר הלגיטימיות של הכיבוש וההתנחלויות.

עובדה נוספת: לא יעזור כלום, בין הירדן והים חיים כ-13 מיליון בני אדם, ישראלים ופלסטינים. כולנו – יהודים וערבים בתוך הקו הירוק, בירושלים המזרחית המסופחת, בגדה הכבושה או בעזה הנשלטת מבחוץ – חיים תחת שליטה ישראלית כזו או אחרת, וכולנו נהיה כאן גם מחר. השאלה החשובה שצריכה להעסיק אותנו אינה הפוסטים של נתניהו בפייסבוק, אלא העתיד שלנו - כיצד יחיו כאן 13 מיליון בני אדם?

העתיד היחיד שמבטיח ביטחון ויציבות הוא עתיד שמבוסס על הוגנות, חירות, שוויון וזכויות לכל בני האדם האלו. יש דרכים שונות להגשים את העתיד הזה, מה שברור הוא שהמשך הכיבוש, הנישול והאלימות אינה אחת מהם.

ישראלים המבקשים להבטיח את עתידנו ועתיד הפלסטינים כאן צריכים לחשוש מאוד מארבע השנים הקרובות, תחת ממשלו של דונלד טראמפ. לקראת תום כהונתו, הכיבוש עלול לציין את שנתו ה-54. כמה עוול, מוות, נישול וסבל נוספים יתחוללו תחת ממשלת ימין שמצפה כעת שוושינגטון תעניק לה אור ירוק בוהק וגורף? יש לקוות שהחלטת מועצת הביטחון תסייע, ולו במעט, לרסן את המדיניות הישראלית. כך או כך, הקונצנזוס הבינלאומי נותר כשהיה: הכיבוש וההתנחלויות לא לגיטימיים ולא חוקיים.

אם יש דבר אחד שישראלים המתנגדים לכיבוש לא צריכים לחשוש ממנו הוא לפעול ולדבר, בכל זירה משמעותית, על מנת להרים קול נגד המציאות הנוכחית ולדרוש עתיד אחר. בנימין נתניהו, נפתלי בנט, יצחק הרצוג, יאיר לפיד, משה כחלון, אביגדור ליברמן – כולם בעד גרסה זו או אחרת של הסטטוס קוו, או גרוע ממנו. רוב המערכת הפוליטית בישראל שבויה ומבוהלת, אבל גם אם 100% מהישראלים היו בוחרים בכיבוש בהצבעה דמוקרטית, השליטה הזו בעם אחר עדיין לא הייתה הופכת דמוקרטית. בדמוקרטיה, העם בוחר את שילטונו הוא – לא את שליטתו על עם אחר.

לפני כחודשיים, בחרנו בבצלם לבטא את התנגדותם של רבים בישראל לכיבוש בפני מועצת הביטחון של האו"ם. אנחנו מאמינים שההתנגדות לכיבוש חייבת לא רק להימשך, אלא להעביר להילוך גבוה יותר. עלינו להשמיע אותה בניו-יורק, בבאר שבע, ברמאללה, בסוסיא ובכל מקום אחר. ועובדה לסיום: טראמפ יחלוף, אבל החיים שלנו כאן יישארו.

חגי אלעד הוא מנכ"ל ארגון בצלם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ