בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית המשפט השתנה או הציפיות שלנו?

35תגובות
מבקשי מקלט הולכים בשורה מעבר לגדרות התיל של המתקן
אליהו הרשקוביץ

"זה לא ההליך המתאים" הסביר בית המשפט העליון כשביקשנו שיכריע אם נוהל מעצרים מינהלים שחל רק על מבקשי מקלט הוא חוקי. דובר שם באדם שהועמד לדין, הורשע ונשאר בכלא הרבה אחרי שסיים לרצות את עונשו. מאז שנת 2012 הוגשו עתירות וערעורים רבים כנגד הנוהל, אבל אף אחד מהם לא נמצא מתאים כדי להכריע בשאלה העקרונית. כך יוצא שכבר כמה שנים בני אדם כלואים ללא משפט בזמן שבית המשפט תר אחר "ההליך המתאים" כדי להחליט האם זה חוקי.

"אוזנינו אינן אטומות" אמר בית המשפט העליון למוטסים עלי קצת לפני שמחק את הערעור השני שהגיש נגד כליאתו. שלושה ערעורים כאלו נמחקו ללא הכרעה, מה שהוביל לכליאתו של עלי במשך 14 חודשים במתקן חולות. עלי שוחרר לבסוף בהוראת היועץ המשפטי לממשלה ובהמשך אפילו הוכר על ידי המדינה כפליט הראשון – והיחיד עד כה – מחבל דארפור שבסודן. השמחה על מעמד הפליט לוותה בצער על תקופת חיים שנגזלה בצל שתיקתו של בית המשפט.

"יש לקוות שההתחייבות (לבחון בקשות מקלט ולתת בהן החלטות; א"ו) אכן מקויימת", חתם בית המשפט העליון החלטה לדחות שלושה מבקשי מקלט מדארפור. הם ביקשו לא להישלח למתקן חולות, עד שמשרד הפנים יכריע בבקשות המקלט שלהם. בפני בית המשפט הוצגו ראיות ברורות לכך שמשרד הפנים מפר התחייבות שמסר לבית המשפט ואינו מכריע בבקשות מקלט של דארפורים. במקום לשנות מציאות זו, בחר בית המשפט להסתפק בתקווה שהבקשות נבדקות. ובכן, הן לא.

לאור ההחלטות האמורות, אין להתפלא כי פורסם לאחרונה שרשות האוכלוסין גנזה חוות דעת פנימית שקבעה כי יש להכיר בדרפורים כפליטים. גם אין סיבה לתמוה על כך שבמשך שנים, מורשים מבקשי המקלט לעבוד רק אם יש ברשותם ויזה עליה כתוב שהיא "אינה מהווה היתר לעבוד בישראל". כך נראית מדינה שנותנת לאינטרסים פוליטים צרים לגבור על הוראות הדין. כך נראית מדינה שבתי המשפט שלה עומדים מהצד, נבוכים, מקווים וחוששים, בזמן שרשות ציבורית מתעללת בבני אדם במטרה מוצהרת להמאיס עליהם את חייהם.

מוטי מילרוד

הקושי המתגבר לקבל מבתי המשפט הכרעות ברורות ביחס להפרות חמורות של זכויות אדם מתגלה כמעט בכל תחום. במה שקשור למהגרים ולמבקשי מקלט, העניין הפך חמור הרבה יותר עם הקמתם של בתי דין מיוחדים לזרים. הדיינים ממונים וכהונתם מוארכת בידי שרת המשפטים איילת שקד, שעמדותיה הנוקשות ביחס לזרים לא-יהודים בישראל ידועות. לאחרונה תיארה השרה פסק דין שנתן אחד הדיינים כ"מלא חורים יותר מגבינה שוויצרית", רק משום שהורה להחזיר לבחינה נוספת בקשת מקלט של אריתראי, שנדחתה בהליך מזורז. ימים יגידו אם השרה שקד תאריך את כהונתו של אותו דיין וכיצד תשפיע תגובתה על בתי הדין.

גם אם שמים בצד את בתי הדין המיוחדים, שוב ושוב אנחנו פוגשים שופטות ושופטים שמבכרים הימנעות מהכרעות מהותיות בקשר לפגיעה בזכויות אדם. הימנעות זו רק מתעצמת כשהפגיעה מעוגנת במדיניות ומעלה שאלות עקרוניות אשר משליכות על חייהם של אנשים רבים שבגלל מצוקה כלכלית או חוסר ידע לא מצליחים להביא את עניינם האישי בפני בית המשפט.

לפני זמן לא רב הדברים היו שונים. בשנות ה-90 של המאה הקודמת, נתן השופט יצחק זמיר הכרעה עקרונית לאחר שקבע, כי "אף שהעותר שוחרר מן המעצר, ומבחינה זאת העתירה נעשתה תאורטית, השאלה שהעתירה העלתה נותרה אקטואלית, ובשל חשיבות השאלה ראוי שבית המשפט ייתן לה תשובה לגוף העניין".

בהליך אחר ביטל השופט מישאל חשין מדיניות של משרד הפנים שקבעה כי בני זוג של ישראלים יידרשו לצאת מהארץ כדי להסדיר את מעמדם, תוך הבהרה שהסמכות והאחריות לפירושם של חוקים מסורה רק לבתי המשפט. האם חשין היה נותן לדרפורים להישאר חסרי מעמד שנים כה רבות? האם זמיר היה מאפשר לרשות ממשלתית להחביא חוות דעת רק משום שמסקנתה אינה נוחה לפוליטיקאים מתלהמים?

גם אם שעריו של בית המשפט לא ננעלו, ניכר שהם – כמו חלקים משמעותיים מהמרחב הציבורי בישראל – נסגרים בקצב מטריד. אולי הסיבה לכך היא רצון שלא להתעמת עם מערכת פוליטית משולחת רסן. אולי מדובר ברצון לשמור את הכוח ולפעול במקומות ובזמנים אחרים. אולי זה בכלל לא בית המשפט שהשתנה, אלא הציפיות שלנו שכבר לא מתאימות למציאות שנוצרת כאן.

בסיפור "לפני החוק" כתב קפקא על אדם שאינו יכול להיכנס בשער החוק, אף שזה פתוח לכאורה. לשאלה אם יורשה לו להיכנס בהמשך ענה שומר הסף: "אולי. אבל עכשיו לא". כמו מבקשי המקלט בישראל, גם אותו אדם המתין והמתין, עד שהזדקן ומת לפני השער הסגור.

בכל פעם שההכרעה בשאלות של צדק ושל זכויות אדם נדחית ל"הליך המתאים", בכל פעם שבית המשפט מסתפק ב"הבעת תקווה" במקום לכתוב את פסק הדין שייתן אותה, הוא למעשה עונה "אולי, אבל עכשיו לא" והשער נותר סגור. בלתי אפשרי להסתפק בהמתנה, כגיבורו של קפקא, כי בקצב הזה כולנו נישאר מחוץ לשער. 

 הכותב הוא מנהל המחלקה המשפטית במוקד לפליטים ולמהגרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו