בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרצה בזהות שקוראת לגנב

67תגובות

תהליך הפרטתה של מדינת ישראל הושלם. בימים אלה מתעכלת אמת מרה: המציאות הפוליטית בישראל היא מסך עשן למאבק כלכלי בין נוני מוזס לשלדון אדלסון. השניים הללו מושכים בחוטים הכרוכים סביב צוואר הציבור הישראלי. מי שהתקשה להבין את הקשר בין חירות, שוויון ואחווה לבין הגיליוטינה, יכול להבין זאת בנקל בימים טרופים אלה.

אבל רגע לפני שיוצאים לרחובות להחזיר את הכוח לעם ולבנות מחדש את המדינה, כדאי לזכור שהכוח נמצא כבר בידי העם: בישראל יש דמוקרטיה. וכדי שלא יגנבו לעם מחדש את המדינה, כדאי להקדיש תשומת לב לפרצות שהשארנו ב"מדינה", ושקראו לגנבים הללו ולעוזריהם הלא־נאמנים. אותן פרצות שאיפשרו להם לבזוז מכל הבא ליד, בחסות צבא העם והמשטרה, שהמדינה סיפקה להם חינם — כלומר על חשבון הציבור.

בזיזת המדינה והמשבר בצבא (המרד בקרב בשר התותחים של צה"ל) אינם תהליכים מקבילים. כדאי להזכיר זאת לכל מי שלא מבין מה קרה לשלי יחימוביץ' כשדיברה על חנינה לאלאור אזריה. צריך להיות מטומטם כדי לחשוב שיחימוביץ' מקלה ראש במעשה של אזריה. היא בסך הכל מודה במה שאחרים עוד ממשיכים להסתיר: יש כאן הונאה בסדר גודל היסטורי.

אם המאבק הלאומי הוא כיסוי למאבק כלכלי, אז ברור שהקואליציה האמיתית היא של העשירים, והאופוזיציה של העניים. לא משנה מה יעלה בגורלו של אזריה, העיתונים ירוויחו ו"המדינה" תפסיד בכל מקרה. לא העם מטומטם, כי אם מי שחושב שסרבנות מגיעה תמיד עם "מכתב סרבנות".

שלדון אדלסון, ארכיון
POOL/רויטרס

אם מוזס חושב שמכך שעיתונו הוא "העיתון של המדינה" נובע ש"המדינה של העיתון", אז אולי באמת הגיע הזמן שצבא "ידיעות אחרונות" יילחם את המלחמות המומצאות של העומד בראשו. לזכותו של אדלסון יש לומר, שהוא לפחות מצ'פר את הלוחמים בעיתון בחינם.

הפרצה המרכזית בפוליטיות הישראלית היא פיזית. למדינת ישראל אין גבולות. הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים הוא טריטוריאלי, אבל התנגדותה של ישראל בת ימינו לקביעת גבולות מוסכמים אינה טריטוריאלית. לא סתם המו"מ תקוע על הדרישה המופרכת להכיר בישראל כמדינה יהודית. קל מאוד להאשים את הפלסטינים בכך שהם מסרבים להכיר ביהדותה של המדינה. נראה קודם את עצמנו מכירים בעצמנו כמדינה יהודית. צריך להיות עיוור כדי לא לראות שזה מבוך לשוני, ושמי שנכנס לתוכו לא ייצא בחיים. מי שרוצה רמז שיעזור לו להבין מה הבעיה עם מדינה יהודית, שישאל את עצמו מה הבעיה עם המדינה האיסלאמית.

70 שנה כמעט, ועדיין לא גמרנו להבין את מה שאינטלקטואלים היהודים הבינו עוד באירופה, כשניסו להצמיד את המלים "מדינה" ו"יהודית" זו לזו — ובאותה המהירות שבה אנחנו מבינים את הבעיה בצירוף מדינה איסלאמית. אין זה מקרי שרק יצחק רבין ואריאל שרון יכלו לקחת מפה ולהפריד אותנו מהפלסטינים. הם נהנו מיתרון שנגזל מאתנו בידי בנימין נתניהו: הם ידעו מי הם. הם היו ישראלים. לא סתם הסתמך רבין על קולות הערבים, אותם ערבים שהם בעיניו של נתניהו האיום הגדול ביותר על המדינה.

הסכסוך עם הפלסטינים מחזיק את "המדינה היהודית" במצב פוטנציאלי, מתוך חוסר אפשרות אינהרנטי להתממש. אין זה מקרי שחזון "אם תרצו", שהשתלט על נפש הציבור, השמיט את הסיפא מחזונו של הרצל "אין זו אגדה". לא היתה להם ברירה, מאחר שהם החליפו את הרישא. הרצון הציוני הומר ברצון הציוני־דתי. למדינת ישראל אין גבולות, כי היא לא מסוגלת להגדיר את עצמה. וללא הגדרה עצמית, גבולות זהותה פרוצים לכל גנב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו