טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מניפולציה שפלה על חשבון אם שכולה

תגובות
שער "ידיעות אחרונות"

בהמשך לשצף הביקורות המוטחות ב"ידיעות אחרונות" בימים האחרונים, המבכות את אובדנה הסופי של האתיקה העיתונאית, אפשר להוסיף ביקורת נוספת העוסקת בשיטת העבודה של עורכי העיתון. שיטה שמהווה זילות לא פחות חמורה של המקצוע, גם אם אינה קשורה לשיטת המקל והגזר שמנחה את הקו הפוליטי של העיתון.

מדובר בתת-ז'אנר בתחום פופולרי למדי בתקשורת הישראלית: סיקור מוות של ישראלים בטרם עת. אמנם ההבנייה של מקרי מוות כאלו כדרמה מתגלגלת וסוחטת דמעות אינה פטנט כחול-לבן, אך נדמה שבקבוצת מוזס מציגים לאחרונה סטראט-אפ חדש בתחום: "הוואטסטפ האחרון".

ניצנים של תת-הז'אנר הזה החלו לבצבץ בשנה האחרונה בכמה מקרים. למשל לאחר מות ישראלית ממחלת גבהים בבוליביה, הובלטה ב-Ynet התכתבות עם אמה בה היא כותבת לה שהיא "מרגישה שהיא עומדת למות". אולם המילה האחרונה בתחום הוצגה ביום שני בשבוע שעבר, לאחר פיגוע הדריסה בירושלים.

"שירי דברי איתי דחוף", "חיים שלי דברי איתי" – שתי הודעות שנלקחו מהטלפון הנייד של אמה של אחת החיילות שנרצחו, מרוחות בענק על שער העיתון.  זוהי למעשה כותרתו הראשית, שבאופן חריג לא ניתנה לו על ידי אחד העורכים, אלא על ידי אם דואגת ברגעים הטרגיים ביותר של חייה. כותרת המשנה מסבירה בקצרה שמדובר בפיגוע, וחוזרת להדגיש את הנרטיב: "'דברי איתי', כותבת אמא של סגן שיר חג'אג' לבתה – ואין תשובה".

השער הזה לא קל לעיכול. כל בר דעת שיקרא אותו יחווה מין תחושה פנימית מעיקה ולא לגמרי מובנת. מבחינה זו, מדובר בהצלחה כבירה של עורכי העיתון, שכן בדיוק לזה הם מכוונים: להביא את הקורא לתגובה רגשית קיצונית, מבלי לתת את התחושה שעושים עליו מניפולציה. אבל זו מניפולציה בוטה כמובן. התחכום שלה נובע מכך שמדובר כביכול בעובדה אובייקטיבית – הודעת וואטסאפ שאכן נשלחה במציאות – ולא כותרת פרי מוחו של עורך משופשף. אך עריכה היא בין השאר גם מלאכת ברירה ובחירה של עובדות מתוך ים האינפורמציה הזמינה. הבחירה הזו שפלה.

היא שפלה בין השאר בגלל שהיא מתעלמת מהמוסכמה שאבל הוא קודם כל עניין פרטי. משום שלפעמים יש לו גם השלכות ציבוריות, נוצרו לו ייצוגים פורמליים שניתן לעשות בהם שימוש שכזה, כמו הלוויות והספדים. אך במרוץ החימוש של ארסנל הנשק המניפולטיבי הם נחשבים למיושנים כמו קלצ'ניקוב מקרטע.

מה שנחשקת היום היא האינטימיות הקרובה ביותר עם המוות הפתאומי: חוסר הוודאות, תקוות השווא, רגע הבשורה. אלו רגעים שאף אחד לא רוצה לעבור, ואפשר להניח שגם לא ישוש לפרסם בראשי חוצות על גבי מאות אלפי עותקים, אך הצרה היא שהם מספקים יצר מציצנות אדיר. עכשיו כשהטכנולוגיה הפכה אותם לזמינים, כלי התקשורת הציניים מתייחסים אליהם כזהב גולמי שיכול להעלות משמעותית את כמויות הטראפיק והמכירות.

אך לא רק חתירה תחת המוסכמות האלו היא הבעיה כאן. צריך לשים לב גם לניואנסים הקטנים, שכן הם אלו שגורמים לתחושת הקבס הלא מוסברת: על רקע העובדה שהעיתון מגיע לקוראים שעות רבות אחרי הפיגוע, במהלכן כבר למדו כי ארבעה חיילים נרצחו, וכי לאותם חיילים יש משפחות שנמסרה להן הודעה, ההתעקשות של עורכיו להחזיר אותנו דווקא לרגעי חוסר הוודאות של האם חשובה. היא מתבססת על הטריק הדרמטי החבוט בו הקהל יודע משהו שהגיבור לא, ממש כמו בטרגדיה יוונית קלאסית או בסרט קיטש הוליוודי. באופן אחר, זה כמו ניסוי בו חוקרים מחביאים דבר מה מהנבדק ומסיקים מסקנות מתהליך החיפוש שלו.

כך או כך, הדבר הזה נעשה על גבו של הלא יודע. בורותו, חוסר ידיעתו, אי-הבנתו את המצב לאשורו, חוסר יכולתו לתקן אותו – אלו מועלים על נס כדי לאפשר לקורא (או הצופה) את מנת הריגוש שהוא מצפה לקבל. כשמדובר בעלילה פיקטיבית זה מתקבל על הדעת, אך כשמדובר באנשים בשר ודם, ובמיוחד בכאלו שלא בהכרח מעוניינים בחשיפה או נמצאים במצב בהירות בו הם מבינים בדיוק למה הסכימו, המניפולציה הזו היא קודם כל על חשבונם, ורק אחר כך על חשבון הקוראים.

צריך לזכור שההזנייה של התקשורת לא מתרחשת רק בפגישות חשאיות ובהוראות בהולות המונחתות על עורכים בכירים. זו גם הדרך המעוותת והצינית, שכבר נעשתה לנורמה, בה מגישים לציבור סיפור עיתונאי. בשביל להבחין בזה לא צריך יועץ משפטי לממשלה או הדלפות מחקירה. צריך רק לקרוא את העיתון.

שער "ידיעות אחרונות"


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות