בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשטיפשים זורקים אבן לבאר הגזענות

33תגובות

באוקטובר 2000, התארחתי אצל המשפחה שלי המתגוררת בקיבוץ קרוב לוואדי ערה. לא רחוק מהקיבוץ, החלו ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ערבים-ישראלים, מה שגרם לנו להידבק לטלוויזיה. זה היה מפחיד ומאיים, היה נדמה שכל הערבים קמים עלינו לכלותינו.

באותה תקופה התמחיתי באגודה לזכויות האזרח, שם חלקתי משרד עם עורכת דין ערביה-ישראלית. חודש לפני פרוץ המהומות בוואדי ערה, היא נסעה ללמוד בארה"ב. בעיצומן של המהומות, היא כתבה לי מייל בו סיפרה שכוחות הביטחון הישראלים ירו בבן דודה בגב. הוא ישב במטע זיתים.

היא היתה חברה שלי ואהבתי אותה, לכן לא היה נעים לי להגיד לה שכוחות הביטחון והאזרחים היו תחת מתקפה אלימה, ושהם לא יורים באנשים סתם ככה. חשבתי שהמרחק שלה באירועים, בשבתה בארה"ב, מונע ממנה להבין מה באמת קרה, אז הסתפקתי בהשתתפות בצערה. אבל ההמשך ידוע: ועדת אור, או בשמה המלא "ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000", קבעה שבן דודה של חברתי אכן נורה בגבו אף על פי שלא היה שותף למעשי האלימות. ועדת אור גם התייחסה לאפליה הממסדית המתמשכת כלפי הערבים בישראל.

המקרה הזה היה שיעור חשוב בעבורי. תודעתי השתנתה הן בהצבת סימני שאלה לפרסומים בתקשורת, והן להבנת האפליה העמוקה כלפי חבריי וחברותיי הערבים בישראל. מאז חלפו למעלה מ-15 שנה, במהלכן התוודעתי למציאות של ערביי ישראל עוד יותר מקרוב. כשטסתי לחו"ל כחלק ממשלחת ישראלית המייצגת את המדינה, עמיתתי הערבייה הופרדה משאר חברי המשלחת בשדה התעופה. חברים אחרים התקשו לשכור דירה בתל אביב ומכרים נוספים חווים אפליה על בסיס יומי, בין אם מהרשויות ובין אם מיחידים בעלי דעות קדומות.

אום אל־חיראן
אליהו הרשקוביץ

לפני חודשיים, כשהארץ בערה משריפות, העדיפו פוליטיקאים רבים להתעלם מההקשר הרחב - זה שהראה שכל המזרח התיכון בער בשל תנאי יובש קיצוני - ולכנות זאת "טרור הצתות". האצבע המאשימה היא כמובן כלפי הערבים. אבל בסופו של דבר לא הוגש ולו כתב אישום אחד על הצתה על רקע לאומני. בשבוע שעבר, אירועי אום אל-חיראן גרמו לכך ששתי משפחות בישראל נותרו ללא אבא. המשטרה והשר לביטחון פנים מיהרו לקבוע שמדובר בפיגוע בהשראת דאעש. אבל מהשטח עלה מידע שונה: אלימות ללא אבחנה ופגיעה בחפים מפשע, תוך שימוש בכוח מופרז. גם סרטי הווידיאו ודו"ח נתיחת הגופה של הנהג הדורס לא הצליחו להוכיח אותם על טעותם. כל צד אימץ את הנרטיב המחזק אותו. שני יקומים מקבילים באותו האירוע. 

אני לא יכולה להשלים עם גזענות, לא כבת אדם ולא כיהודייה. אני גאה בקהילה שלי, חפצי החיים, תומכי החיים המשותפים ליהודים וערבים במדינה הזו. לכולנו יש אחריות על המצב אליו הדרדרנו, אבל על גופים ציבוריים ומנהיגים מוטלת אחריות ראשונית. היה מצופה מהם שישקלו מילים לפני שאלו מסבות נזק בלתי הפיך. כשטיפש זורק אבן לבאר, אלף חכמים לא יוכלו להוציא אותה. את המים העכורים של אותה באר, כולנו נאלצים לשתות.

הכותבת היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו