כשטיפשים זורקים אבן לבאר הגזענות

שרון אברהם ויס
שרון אברהם ויס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שרון אברהם ויס
שרון אברהם ויס

באוקטובר 2000, התארחתי אצל המשפחה שלי המתגוררת בקיבוץ קרוב לוואדי ערה. לא רחוק מהקיבוץ, החלו ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ערבים-ישראלים, מה שגרם לנו להידבק לטלוויזיה. זה היה מפחיד ומאיים, היה נדמה שכל הערבים קמים עלינו לכלותינו.

באותה תקופה התמחיתי באגודה לזכויות האזרח, שם חלקתי משרד עם עורכת דין ערביה-ישראלית. חודש לפני פרוץ המהומות בוואדי ערה, היא נסעה ללמוד בארה"ב. בעיצומן של המהומות, היא כתבה לי מייל בו סיפרה שכוחות הביטחון הישראלים ירו בבן דודה בגב. הוא ישב במטע זיתים.

מדור הזירה

היא היתה חברה שלי ואהבתי אותה, לכן לא היה נעים לי להגיד לה שכוחות הביטחון והאזרחים היו תחת מתקפה אלימה, ושהם לא יורים באנשים סתם ככה. חשבתי שהמרחק שלה באירועים, בשבתה בארה"ב, מונע ממנה להבין מה באמת קרה, אז הסתפקתי בהשתתפות בצערה. אבל ההמשך ידוע: ועדת אור, או בשמה המלא "ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000", קבעה שבן דודה של חברתי אכן נורה בגבו אף על פי שלא היה שותף למעשי האלימות. ועדת אור גם התייחסה לאפליה הממסדית המתמשכת כלפי הערבים בישראל.

המקרה הזה היה שיעור חשוב בעבורי. תודעתי השתנתה הן בהצבת סימני שאלה לפרסומים בתקשורת, והן להבנת האפליה העמוקה כלפי חבריי וחברותיי הערבים בישראל. מאז חלפו למעלה מ-15 שנה, במהלכן התוודעתי למציאות של ערביי ישראל עוד יותר מקרוב. כשטסתי לחו"ל כחלק ממשלחת ישראלית המייצגת את המדינה, עמיתתי הערבייה הופרדה משאר חברי המשלחת בשדה התעופה. חברים אחרים התקשו לשכור דירה בתל אביב ומכרים נוספים חווים אפליה על בסיס יומי, בין אם מהרשויות ובין אם מיחידים בעלי דעות קדומות.

אום אל־חיראן
אום אל־חיראן. כל צד אימץ את הנרטיב המחזק אותו, שני יקומים מקבילים באותו האירוע. צילום: אליהו הרשקוביץ

לפני חודשיים, כשהארץ בערה משריפות, העדיפו פוליטיקאים רבים להתעלם מההקשר הרחב - זה שהראה שכל המזרח התיכון בער בשל תנאי יובש קיצוני - ולכנות זאת "טרור הצתות". האצבע המאשימה היא כמובן כלפי הערבים. אבל בסופו של דבר לא הוגש ולו כתב אישום אחד על הצתה על רקע לאומני. בשבוע שעבר, אירועי אום אל-חיראן גרמו לכך ששתי משפחות בישראל נותרו ללא אבא. המשטרה והשר לביטחון פנים מיהרו לקבוע שמדובר בפיגוע בהשראת דאעש. אבל מהשטח עלה מידע שונה: אלימות ללא אבחנה ופגיעה בחפים מפשע, תוך שימוש בכוח מופרז. גם סרטי הווידיאו ודו"ח נתיחת הגופה של הנהג הדורס לא הצליחו להוכיח אותם על טעותם. כל צד אימץ את הנרטיב המחזק אותו. שני יקומים מקבילים באותו האירוע. 

אני לא יכולה להשלים עם גזענות, לא כבת אדם ולא כיהודייה. אני גאה בקהילה שלי, חפצי החיים, תומכי החיים המשותפים ליהודים וערבים במדינה הזו. לכולנו יש אחריות על המצב אליו הדרדרנו, אבל על גופים ציבוריים ומנהיגים מוטלת אחריות ראשונית. היה מצופה מהם שישקלו מילים לפני שאלו מסבות נזק בלתי הפיך. כשטיפש זורק אבן לבאר, אלף חכמים לא יוכלו להוציא אותה. את המים העכורים של אותה באר, כולנו נאלצים לשתות.

הכותבת היא מנכ"לית האגודה לזכויות האזרח

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ