בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמת על צ'רצ'יל והיהודים

23תגובות

בספרי הזיכרונות של וינסטון צ'רצ'יל נוצר המיתוס שלו כמנהיג כל יכול במלחמת העולם השנייה. בכתיבתם קיבל רשות בלעדית לחקור את מסמכי הממשלה, אשר יישארו חסויים לעוד 25 שנים. עד סוף המאה הקודמת הונצח המיתוס על ידי מרטין גילברט, אנגלי יהודי, הביוגרף הרשמי של צ'רצ'יל. עבודתו המונומנטלית זיכתה אותו בתואר אצולה, וגם הוא זכה לפריווילגיה מיוחדת: בלעדיות על הארכיון הפרטי של צ'רצ'יל עד לסיום הביוגרפיה ב–1995.

גילברט גם יצר את המיתוס על יחסו המיוחד של צ'רצ'יל ליהודים: האדם היחיד בממשלתו שהבין את המשמעות ההיסטורית של השואה. במאמר ביקורת שפירסם יצחק הרצוג ("הארץ", 2007) על ספרו של גילברט, A Lifetime of Friendship :Churchill and the Jews, כתב, כי בספר "מתגלה צ'רצ'יל כאוהד מובהק של החזון הציוני וידיד מושבע של העם היהודי, מתחילת חייו הציבוריים ועד ליום מותו".

ואולם מאז פתיחת הארכיונים הבריטיים על מלחמת העולם השנייה ב–1970, ושל צ'רצ'יל ב–1995, פורסמו כמה מחקרים שניפצו את המיתוס. ב–2004 חשף את השכתוב בזיכרונות של צ'רצ'יל פרופ׳ דייוויד רינולדס בספרו In Command of History :Churchill Fighting and Writing the Second World War

מעמדו של צ'רצ'יל נותר איתן בזכות החלטתו במאי 1940 להמשיך להילחם נגד היטלר. אולם היום ברור, כי תרומתו העיקרית למלחמה היתה בכך שהפיח תקווה ואמון באנגלים כי יוכלו להמשיך להילחם וכי זה עדיף מאשר להיהפך לעבדים של היטלר. סביר להניח שהיה מחליט אחרת, לו היה סבור שהיטלר יסתפק בכיבוש מזרח אירופה וישאיר לאנגליה את הצי ואת האימפריה שלה.

מיתוס נוסף שביסס גילברט הוא הסיפור על הנכונות של צ'רצ'יל להפציץ את מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. בקיץ 1944 הצליחו שני יהודים לברוח מהמחנה וכתבו דו"ח ארוך, ולפיו כ–1.5 מיליון יהודים כבר נרצחו באושוויץ. חיים ויצמן ומשה שרתוק (שרת) נפגשו עם שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, וביקשו להפציץ את המחנה. אידן הביא את בקשתם לצ'רצ'יל, שהגיב בהוראה להשיג את מה שניתן מחיל האוויר. כעבור ארבעה ימים הוא רשם: "קרוב לוודאי שזהו הפשע הנורא ביותר בכל תולדות העולם" (הוא השתמש במשפט זה לראשונה לאחר רצח הארמנים על ידי הטורקים).

למעשה, המודיעין הבריטי סיפק בזמן אמת דיווחים על זוועות הנאצים במזרח אירופה. כבר באוגוסט 1941 הודיע צ'רצ'יל בשידור בבי־בי־סי על מעשי הטבח שמבצעים הגרמנים בעשרות אלפים באירופה וברוסיה. צ'רצ'יל לא ציין אז את מה שהיה ידוע לו — שרוב הקורבנות הם יהודים. הוא לא התייחס בפומבי לרצח היהודים במשך כל המלחמה.

הבריטים ידעו על הקמת מחנה אושוויץ עוד ב–1940, קודם כמחנה ריכוז, ומ–1942 כמחנה השמדה (בירקנאו). פעמיים דן הקבינט הבריטי בהצעה להפציץ את המחנה, ב–1941 וב–1943, לבקשת הגנרל ולדיסלב שיקורסקי, ראש הממשלה הגולה של פולין, שמושבה היה בלונדון.

ההצעות נדחו בגלל מגבלת הטווח של המטוסים. אך אושוויץ נכנסה לטווח ב–1944, לאחר שבעלות הברית כבשו את איטליה. זאת ועוד, מחנה אוושויץ נמצא במרחק של שבעה קילומטרים בלבד ממטרה חשובה של חילות האוויר של בעלות הברית: מפעלי פארבן.

במשך כמה עשורים היתה תהייה, מדוע לא עקב צ'רצ'יל אחרי הפרויקט כפי שעקב אחרי עניינים גורליים פחות. אלה שמלמדים זכות עליו הסבירו שהיה עסוק מדי, למשל בפלישה לצרפת, וכן שבהעדרו מלונדון בחודשי הקיץ, הביורוקרטים האנטישמים טירפדו את הפרויקט. אולם בחודש אוגוסט, מתוך המטה שלו בלונדון, אירגן צ'רצ'יל רכבת אווירית כדי להצניח אספקה וכלי נשק למורדים הפולנים בוורשה. המטוסים בדרכם ליעד כמעט עברו מעל אושוויץ, אך הפקידים בלונדון שיקרו לפעילים הציונים ואמרו שאין למטוסים טווח טיסה מספק כדי להגיע למחנה.

התשובה לחידה נמצאה עם פתיחת הארכיון הפרטי של צ'רצ'יל. אז נמצאו שני מכתבים זהים חתומים על ידו, שניהם נושאים את התאריך 13 ביולי. המכתבים נשלחו אל ראש הכנסייה האנגלית, הארכיבישוף מקנטרברי, ואל לורד מלצ’ט (Mond), איל הון יהודי, ידידו האישי. אחרי שחזר על "אחד הפשעים הגדולים והנוראים שבוצעו", הוא דחה את הפרויקט והסביר, כי התקווה העיקרית להפסיק את הטבח "חייבת להיות ניצחונן המהיר של בעלות הברית".

היתה זו תשובה אטומה וסתמית, כמו של שאר מנהיגי המערב, שידעו היטב כי מכל העמים הנמצאים תחת הכיבוש הנאצי רק על היהודים הוטל גזר דין מוות. הטיפול של גילברט בנושא — מתמיה. הוא הסביר את הדחייה בכך שכמה ימים לאחר הפנייה של אידן הגיעו ללונדון ידיעות, כי הופסק גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ, וכך התייתרה הפקודה האמפתית של צ'רצ'יל. אך בקיץ 1944 איש לא העלה בדעתו, כי כבשני המחנה הפסיקו לפעול. זאת ועוד, בספר שפירסם גילברט עצמו ב–1982 (אושוויץ ובעלות הברית) הוא ערך אינוונטר מפורט של הטרנספורטים שהמשיכו בשילוח יהודים לאושוויץ עד תחילת נובמבר 1944.

אחרי המלחמה סברו הציונים ורוב העם היהודי, כי השואה מצדיקה את דרישתם להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. צ'רצ'יל לא הסכים. לדעתו, הפליטים היהודים היו צריכים לחזור לארצות מוצאם באירופה. אפילו ב–1 באוגוסט 1946, כחודש לאחר הפוגרום נגד היהודים שניסו לחזור לבתיהם בקיילצה שבפולין, טען צ'רצ'יל בבית הנבחרים, כי הרעיון שניתן לפתור את בעיית היהודים על ידי כך שיהודי אירופה יועברו בהמוניהם אל ארץ ישראל, מטופש.

ב–1953 הוכרז "יד ושם", על פי חוק, כמוסד רשמי להנצחת זיכרון השואה והגבורה. האם אין זה אחד מתפקידיו, לדאוג לכך שהזיכרון יהיה אמיתי?

הכותב הוא פרופסור אמריטוס במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר־אילן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו