בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברור שיש מה לעשות

70תגובות
צעדת נשים נגד טראמפ וושינגטון
הגר מזרחי

ניסן שור כתב ב"הארץ" שהאמריקאים הופכים לשמאלנים נוסח ישראל. "למחנה שלנו הצטרפה מאסה עצומה של אנשים ונשים, מדוכאות ומיואשים. זה מה שהעולם צריך? עוד מיליוני שמאלנים שמרגישים שגנבו להם את המדינה? שמאלני כורסה? שמאלנים שסבורים שהצדק תמיד איתם והצד השני הוא הרוע בהתגלמותו? הו לא. רק לא זה. אם עלייתו של טראמפ מבשרת על צמיחתו של שמאל אמריקאי חדש, אנחנו בצרות צרורות. כי אנחנו כבר מנוסים. אנחנו יודעים איך זה נגמר".

הוא צודק שאנחנו בתחילתו של עידן חדש. התחושות מול האירועים, ובמיוחד לנוכח המהירות והנחישות שבה ממשל דונלד טראמפ מוציא לפועל את הבטחות הבחירות, מעמידות אותנו מול מציאות בלתי נתפסת. בתוך כמה ימים מההשבעה, טראמפ הספיק לחתום על צווים נשיאותיים רבים שמשפיעים, ועוד ישפיעו, על המוני גברים ונשים ברחבי העולם. ובכל זאת, מאמרו של שור מבטא מסקנות שגויות, שמשקפות במידה רבה את ההבדל בין השמאל הישראלי לבין השמאל האמריקאי. 

מסקנתו הראשונה, "אין מה לעשות", היא העצובה ביותר. היא מבטאת את הדכדוך והפסימיות שהציבור הישראלי והשמאל בפרט שרויים בהם. שבוע בארה"ב בימים ההיסטוריים האלה הספיק לי בשביל להבין שיש לא מעט דברים שאפשר לעשות. כפי שמוכיח למשל הקולנוען מייקל מור, שמוביל בחודשיים האחרונים קו אקטיביסטי ראוי להערכה.

בפרפרזה על העקרונות של מור, אפשר לומר "הפסיקו לחשוב שאין מה לעשות". אין דרך ברורה יותר לומר את זה. מה שמוביל ליתר העקרונות: הפכו מעורבות פוליטית לשגרה יומיומית. כן ממש ככה. מור אומר "קומו בבוקר, צחצחו שיניים, שתו קפה והתקשרו לסנאטור שלכם". כמה פשוט, ככה נכון. בישראל נמיר את העצה לשיחת טלפון לחברי הכנסת שלנו. אפשר גם לקחת את העקרון צעד אחד קדימה: התפקדו לאחת המפלגות שיש בהן פריימריז (ליכוד או עבודה), בלי קשר למפלגה לה אתם מצביעים בבחירות, ואפילו עדיף כמה שיותר רחוק ממנה ותתחילו להציק לח"כים שלכם. תתפלאו עד כמה הם זקוקים לתמיכה שלכם, וכמה ביקורת כזו יכולה להשפיע.

מחאה נגד טראמפ
הגר מזרחי

העיקרון הבא של מור הוא הומור: "הקימו צבא של קומיקאים". אם תהיתם איזו אוטוריטה מוסרית יש לאלק בולדווין, ובכן הוא אחד האנשים שמצליחים היום יותר מכולם להוציא את טראמפ משלוותו, וכשמדובר בתינוק מגודל שמאבד את העשתונות לנוכח חיקוי מוצלח שלו, אי אפשר שלא לראות בזה מצווה. גם בישראל יש לא מעט כאלו, כמו אסף הראל, שמצליח להשמיע בתוכנית שלו ביקורת  חריפה יותר מרוב חברי הכנסת והפוליטיקאים.

הלאה: תמכו בגוף תקשורת/אתר אינטרנט או בלוג שאתם מאמינים בו - ועדיף שיהיו כמה שיותר מגוונים ושונים. השבועות האחרונים הוכיחו שאי אפשר לסמוך על התקשורת שתעבוד בשבילנו, כל עוד היא תלוי בכספים של בעלי ההון. כשאתה מקבל משהו בחינם, אתה המוצר. ובכן, עדיף לשלם ולתמוך בגופים שמצהירים בגלוי על העמדה שלהם. השקיעו במשהו שאתם מאמינים בו - בין אם זו יוזמה פמיניסטית, עדתית, סביבתית, סוציאליסטית. לא תאמינו כמה זה פשוט, כמו לקדם יוזמה במקום העבודה או בשכונה. 

המסקנה הבאה של שור היתה כי מה שנשאר מהפגנות גדולות זה רק הסימבוליקה. אמת. אבל אחד הלקחים היפים של מצעדי הנשים נגד טראמפ היא שהמארגנות הצליחו לנסח את מסמך העקרונות שלהן לפני ההפגנה. באופן מפתיע ומשמח, הוא כולל עמדות פרוגרסיביות בשורה של נושאים: החל מזכות הבחירה של נשים על גופן, דרך הגנה על זכויות מהגרים, צדק סביבתי וארגוני עובדים. ניסוח העקרונות לפני המצעד עזר בשני היבטים. כל מי שהגיעה למצעד ידעה בעד מה היא צועדת, וחשוב עוד יותר - זה עוזר לבלום ניצול אופורטוניסטי של גופים שאינם משרתים את המטרות וחילוקי דעות פנימיים העלולים להביא לשקיעת המחאה. המארגנות גם היטיבו להבין את אחד מלקחי תנועת "אוקיופיי וול סטריט" - זה יעבוד רק אם כולן ירגישו שהן יכולות להיות חלק מזה.

המחאה החברתית נכשלה כי היא שירתה את מי שרואים בעצמם מעמד הביניים. הדרך היחידה שבה נצליח להביא לשינוי היא אם המחאה תפנה לכ-ו-ל-ם (מינוס אנשים אלימים, גזעניים וחשוכים). המשותף למחאת הנשים, השחורים, ארגוני הסביבה, הלהט"ב וצאצאי המהגרים הוא אחד - זוהי מחאה על כוח, והאופן שבו הוא מחולק בחברה. כאשר אנחנו נלחמים על כוח, יש לנו חובה להילחם עבור כל מי שאין לו כוח. רק ככה אפשר להביא שינוי.

שור טוען גם ש"כולם ימנים". בתור התחלה, וזה אולי אחד הגורמים שמספקים רוח גבית חזקה למחאה האמריקאית - טראמפ הפסיד בהצבעה הפופולרית - כמות הקולות שקיבלה הילרי קלינטון היתה גבוהה בכשלושה מיליון מכמות הקולות שקיבל טראמפ. טראמפ ניצח הודות למבנה ההצבעה בארה"ב, נושא שנוי במחלוקת בפני עצמו, אך ללא ספק נחמה מסוימת לכל מי שמרגיש שהוא התעורר בבוקר והרגיש שהוא חי בין זרים.

גם בארץ חשוב לזכור: לפי נתונים של מכון מולד, מבין שישה מיליון בעלי זכות בחירה בישראל, רק 72.3% (שהם קצת יותר מארבעה מיליון בני אדם) מצביעים בפועל, ו-35% (כשני מיליון בני אדם) מצביעים למפלגות ימין. 16.7% (פחות ממיליון איש) הם מצביעי ליכוד בראשות נתניהו. אז לא, לא כולם ימנים, ולא כולם הצביעו לנתניהו. זה נכון ששיטת הבחירות בישראל שונה משיטת הבחירות בארה"ב, אבל עדיין יש מקום לנחמה, לתקווה ויותר מכל – להשפעה. 

השורה התחתונה במאמרו של שור, היא שהשמאל האמריקאי נדון לחזור על כל הטעויות של השמאל הישראלי. "אבל מה אפשר לעשות? שאנחנו נגיד לאמריקאים איך להתנהג ומה לעשות?", הוא שואל, "הרי נכשלנו בעצמנו, והכישלון שלהם, משתקף לנגד עינינו, ככישלון משותף, וכולנו תקועים על אותה אוניית פאר, בקרוז יוקרתי לשומקום. ותיכף יופיע הקרחון הקר והאכזר". ההיפך הוא הנכון. אנחנו אלה שצריכים ללמוד מהם. אנחנו צריכים להזיז את התחת שלנו ולהתחיל להילחם יום יום שעה שעה למען הערכים שלנו. דווקא בימים כאלה ודווקא בנסיבות האלה, עזבו את הציניות. יש פוליטיקה אחרת. גט און בורד. מארץ' און.

מפת הפגנות נשים נגד טראמפ, כפי שמופיעה באתר צעדת הנשים הגדולה בוושינגטון


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו