הכיבוש דווקא יימשך

רידא אבו ראס
רידא אבו ראס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רידא אבו ראס
רידא אבו ראס

ישנם שני מיתוסים בקרב השמאל בישראל שכדאי לנפץ. הראשון, שהכיבוש נידון להיכשל: הפלסטינים לא יסבלו את הכיבוש לנצח, לכן עלינו לצפות לסבבי אלימות נוספים, שיובילו בסופו של דבר להפלתו. השני, שאנו חיים במציאות דו-לאומית דה-פקטו, ושבהיעדר חזון מדיני גורלנו נחרץ (לטוב או לרע) לגור במדינה דו-לאומית.

אלו טענות לא מדויקות. ההיסטוריה מראה שהסטטוס קוו בישראל-פלסטין, כמו במדינות אחרות, הוא דווקא בר קיימא. כיבוש צבאי, אפליה והפרדה לא נעלמים מעצמם. גם בישראל הם לא ייעלמו, אלא אם קואליציה פלסטינית-יהודית-בינלאומית רחבה תפעל נגדם. כל עוד מאזן הכוחות נשאר מוטה לחלוטין לצד ישראל, וכל עוד היא נחושה להחזיק בשטחים ולהמשיך במדיניות ההפרדה, האפליה והכיבוש, אין שום סיבה להסיק שהפלסטינים ישיגו דבר מה - לא באלימות ולא בשלום. 

מדור הזירה

ההשוואה בין ישראל לפרוייקטים קולוניאלים אחרים - בפרט כיבוש אמריקה ואוסטרליה - לא מושלמת, אבל שימושית. נקודת הדימיון המהותית היא שממשלת ישראל הנוכחית (ורוב קודמותיה), כמו הקולוניות האירופאיות בעולם החדש, שאפו בראש ובראשונה לגזול את קרקעות הילידים ובו זמנית להדיר אותם מהזירה הפוליטית.

הפרוייקט הקולוניאלי ניצח חרף התנגדות עיקשת. בעולם החדש, כמו בישראל/פלסטין, לא היו לילידים את האמצעים להעמיד התנגדות אמיתית למתיישבים. כל עוד הנכבש חסר מנוף פוליטי וצבאי, וכל עוד הכובש נחוש להמשיך בדרכו, הסטטוס-קוו נשמר. הילידים נלחמו והפסידו, והפלסטינים ימשיכו להילחם. יש לצפות לסבבי אלימות נוספים, אבל בהיעדר שינוי במאזן הכוחות, אין לצפות להישגים מדיניים.

חייל צה"ל ליד חברון במבצע שובו אחיםצילום: גיל כהן-מגן

גם הטענה השניה שגויה. חלקים מהשמאל משווים בין משטר האפרטהייד בדרום אפריקה למדיניות ממשלת ישראל, אולם זו השוואה חלקית בלבד. על משטר האפרטהייד הופעלו לחצים פנימיים ובינלאומיים עצומים, שאין לצפות להם במקרה הישראלי. לא בעתיד הנראה לעין. ארצות הברית היתה הראשונה שאסרה על השקעות בדרא"פ ב-1986; ארה"ב של דונלד טראמפ תהיה האחרונה למשוך את השקעותיה מישראל. בהיעדר לחצים אלו, הכיבוש, ההפרדה והנישול לא ייפסקו.

עלינו ללמוד מניסיון העבר, ומניסיונם המתמשך של עמים אחרים השרויים בסיטואציות דומות: הרוהינגיה במיאנמר, הכורדים בטורקיה, הסהראווים בסהרה המערבית, הבידוּן במדינות המפרץ, הטיבטים בסין ועוד אינספור דוגמאות המוכיחות שהכיבוש, האפליה, והנישול לא נופלים בלי קואליציות רחבות הפועלות נגדם.

לפיכך, עלינו להשקיע את מאמצינו בשתי חזיתות מרכזיות. ראשית, בבקרת נזקים ובהתנגדות עיקשת דו-לאומית ולא-אלימה בבית. שנית, בבניית קואליציות רב-לאומיות לקידום מטרותיהם של עמים מדוכאים. על קואליציה שכזו לסמן, למשל, את שנת 2020 כשנת מפתח כדי לקדם מועמד פרוגרסיבי בארצות הברית, מי שיחתור לטובת עמים מדוכאים.

כל עוד נתניהו מחזיק בנו כקלף מיקוח מול מדינות ערב; כל עוד הציבור הישראלי נשאר אדיש במקרה הטוב ומקצין במקרה הרע; כל עוד העולם מאבד עניין במאבקינו; כל עוד מחכים "למשיח" חיצוני שיבוא וישיל את הכיבוש הנורא הזה מעלינו - הדיכוי לא יסתיים. חברה שוויונית וצודקת לא צומחת מעצמה, צריך להצמיח אותה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ