בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לנגב את הדמעות ולתכנן מדינה אחת

112תגובות

ייתכן שכבר הפסדנו. אולי קרב ובא רגע ההתפכחות, שבו ניאלץ להכיר בכך. השלטים, ההפגנות, הכיכרות, הוועידות, כל אלה כבר מתחילים להיראות כקרב מאסף - אולי הירואי, ודאי ראוי - אבל כמעט חסר סיכוי. הפינוי הגדול לא יתרחש, ולא כי אין לישראל הריבונית הכוח לבצע אותו; אין לה רצון, בשום קונסטלציה פוליטית נראית לעין. וביום שאחרי ההכרה, כשנבין שזה מה יש - ניאלץ לנגב את הדמעות ולהגדיר את עצמנו מחדש.

תחילה לאפשרויות שזה בכל זאת יקרה - ולמה הן לא באמת ישימות.

שמאלה שמאל: גם אם יתרחש הנס, והמנהיג הבא יצליח בלוליינות לעקוף את הליכוד משמאל - הוא לא ייהנה מרוב מוחלט: הקואליציה תמשיך להישען, לכל הפחות, על ש"ס, מרכז כזה או אחר, אולי אפילו ליברמן. האחרונים, מרגע שתעלה אפשרות ממשית לפינוי, ינוגחו קשות מבחוץ ויפרשו מיד. לכן, בין כל האופציות, לממשלה בראשות העבודה או יאיר לפיד, גם אם היא מאוד תרצה ותאמין בנחיצותו של פינוי - יש הכי פחות סיכוי להוציא אותו לפועל.

ימין שובר: שנים מדובר על התרחיש שבו בנימין נתניהו, עם הפנים לשר ההיסטוריה - ואולי לברנז'ה וליועץ המשפטי - נוטש את ה"בייס", שובר שמאלה והולך על הדבר האמיתי. שמעון פרס בשעתו, וגם אהוד ברק, ציפי לבני ובוז'י הרצוג כבר שוכנעו ושיכנעו שהוא ממש שם. בפועל קרה ההיפך: ככל שיחקרוהו כן "יתחזק" וכן יפרוץ; הקרב היומיומי שלו הוא מזמן מול האלטרנטיבה שמימין; ואת הברנז'ה והתקשורת נתניהו הפסיק לנסות לשכנע עוד בקדנציה השנייה. אשר ללחץ חיצוני: זה לא קרה עם אובמה, ואפילו טראמפ לא מאיים כמו נפתלי בנט והמתנחלים. כך שגם אם יחליט שזה הדבר הנכון לעשותו, ביבי, או מי מיורשיו המסתמנים, לא צפוי לעשות כמעשה אריאל שרון.

הגנרלים: האופציה החדשה-ישנה של "דרך שלישית" נשמעת ריאלית וקוסמת בעיקר לאוזניים שמאליות. לאפשרות הזאת כדאי להתייחס תמיד, ועתה ביתר שאת, בספקנות: רמטכ"לינו ואלופינו בדימוס אינם נהנים כיום מההילה שהיתה לקודמיהם מעצם פשיטת המדים, חלקם לא בדיוק שופעי כריזמה והם זכורים בעיקר מכהונות קצרצרות, מלחמות בעייתיות ופרשיות מביכות. ועם זאת, התאגדות של וטרנים במסגרת גוש גדול, שקם להפיל את נתניהו ו"לעשות פה סדר", נראית על פניו כסיכוי האחרון לפינוי שטחים.

מיתוס הגושים: כמעט מאליה עולה השאלה: ומה בדבר השארת הגושים וחילופי שטחים? נדמה שהתשובות הנ"ל ל"למה לא" חלות גם על פינוי בהיקף שכזה, וזה עוד לפני שעסקנו בשאלה אם די פינוי שכזה להקמת מדינה פלסטינית בת קיימא.

ה-second best הציוני: בוויכוח הנוקב מול מתנגדי פתרון המדינה האחת, האלטרנטיבה הזו מוזכרת שוב ושוב כ"קץ הציונות". אבל בהנחה שרובנו לא ירכשו מחר כרטיס בכיוון אחד, נדמה שהגיעה השעה להישיר מבט ולחשוב על ה-second best עבור שני העמים. כזה שלא טומן את חזונו של הרצל עמוק בספרי ההיסטוריה, אבל גם לא מצעיד אותנו לעבר מדינת אפרטהייד. ואחד מהשניים יתרחש בוודאות, אם הדיון באותה אלטרנטיבה יפסח על ליבת החברה הישראלית.

איזו ישות היינו רוצים לראות בין הים לנהר? כיצד (והאם) שומרים על צביונה היהודי מבלי לרמוס את אלה שאינם כאלה? האם 2.5 מיליון הפלסטינים תושבי הגדה יתאזרחו כישראלים לכל דבר? מה יקרה לתעסוקה ולשירותי הרווחה, למטבע ולתמ"ג, ואפילו באזרוח של מקצתם? האם סוג של אוטונומיה חינוכית-תרבותית יאפשר את המשך הצביון הנוכחי? האם קיים פיתרון יצירתי שטרם עלה לדיון ציבורי, כזה שיוכל לרבע את המעגלים?

השאלות הללו ועוד רבות מחייבות מענה כבר עכשיו, גם בלי לוותר סופית על פתרון שתי המדינות. הן שאלות קריטיות לביטחון, לכלכלה, לחברה, לתשתיות ולכל רכיב מחיינו, וייתכן שניתקל בהן מהר משנדמה. למעשה, הן כבר כאן. והדיון החיוני הזה חוצה מחנות מסורתיים של שמאל וימין ואפילו פערים של דת ולאום - הוא יכול ליצור חיבורים וגשרים חדשים לגמרי. כל זאת בתנאי שנקיים אותו בצורה עניינית ופתוחה ובנפש חפצה, ועד כמה שניתן - ללא האג'נדה של "להוכיח שזה לא יעבוד".

למי שעדיין מאמין (כמו הח"מ) שפתרון שתי המדינות הוא הדרך להבטחת קיומה של המדינה היהודית והדמוקרטית, ושהמערכה ליישומו היא המשכה הישיר של מלחמת השחרור - התמונה הפוליטית ומשמעותה המדינית הן לא פחות מטרגדיה. עוד ראוי להשקיע מאמץ נואש אחרון של "זמן פציעות", אבל להיערך לאפשרות שכבר הפסדנו - ולהסתכל קדימה.

דיכאון, כמאמר הקלישאה, אינו תוכנית עבודה. ובינתיים שני העמים נשארים כאן - כבר לא זה בצד זה, כי אם זה בתוך זה - ומשוועים לתשובות. החברה הישראלית, ובראש ובראשונה מחנה השמאל, יצטרכו להניף דגלים אחרים ולחשב מסלול מחדש.

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו