טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גם אני, רס"ן קרבי במיל', שובר שתיקה

תגובות
רס"ן במיל. אייל הראל

גם אני הייתי הקצין עם נקודת החן ששירת איפשהו מתישהו וראה, חווה ועשה מה שישראלים רבים וטובים, כאלה שעוזרים לזקנה לחצות את הכביש ומחנכים את הילדים שלהם לא לנהוג באלימות – מתעקשים שלא לדעת. אתם יודעים, הדברים האלה שעושים בצבא הכי מוסרי בעולם.

אתם לא רוצים לשמוע על סיור מג"ב אליו הצטרפתי כצוער שהוקפץ מקורס קצינים לאירועי פתיחת מנהרות הכותל ב-96'. על איך תפסנו ילד פלסטיני בן לא יותר מ-12, רכוב על חמור בין קלקיליה לכפר סבא. אתם לא רוצים לדעת איך אחרי "מרדף" רכוב בן חמש דקות, הבריחו המג"בניקים את החמור והכניסו לילד מכות רצח – ואני אף פעם לא אדע על מה. כי לא שאלתי. התכווצה לי הבטן, אולי כיחכחתי בגרון. אבל לא עשיתי כלום. גם לא סיפרתי לאף אחד. אף אחד מאיתנו לא סיפר לאף אחד. אולי כי זה היה מבלבל מדי לראות את הקוד האתי מבה"ד 1 מתנפץ לרסיסים על רצפת המציאות.

זו היתה אחת מהחוויות שעיצבו אותי כדי שביום שבו אקח אחריות על מחלקה או על פלוגה, עומד כבר כקצין מילואים רגוע בחוד החנית המגינה על אזרחי ישראל שרק מנסים לחיות את חייהם ברצועת עזה של שנת 2002 – אדע כיצד לפעול באיזון, סובלנות ואיפוק.

אבל איכשהו, גם זה לא ממש קרה. הקצין עם נקודת החן בסך הכל דרך נשק. אני יריתי. פעמיים. כדור אחד. באוויר. רק ככה ידעתי להעביר מסר ממישהו שמדבר רק עברית למישהו שמדבר רק ערבית. זה היה הכי קרוב לערבית שידעתי. בפעם הראשונה בסך הכל רציתי להגיד לכמה עשרות גברים שהתגודדו ליד הכניסה לרפיח-ים בדרך לעבודה שיזוזו קצת. בפעם השנייה רציתי לבקש מקבוצת פלסטינים שבחנה גופה שנפלטה מן הים שיחזרו הביתה ושאין מה לראות.

וזה היה הדבר הכי נורמלי. כי בעזה הכל היה מותר. כאחד ממפקדי מוצב גירית שישב על הצוואר של רפיח לקחתי חלק בעשרות (כן, עשרות) הפעמים בהן כל העמדות במוצב ירו סימולטנית מכל כלי הנשק האפשריים על הבתים של רפיח. ב-98% מהמקרים הירי התחיל כי מישהו דמיין שראה משהו, וכל היתר כבר היה חלק מהחגיגה. לזכותנו ייאמר שלא היינו בררנים. כשירינו לכל הכיוונים – ירינו גם על כוחותינו במוצב השכן, על אזרחינו ברפיח-ים ובכל דבר שהיה בטווח.

ובחגיגה – כמו בחגיגה. לית דין ולית דיין. ככוח הנדסה דל אמצעים נחשפנו לאמצעי לחימה חדשים ולא מוכרים שהדרך הטובה ביותר לבדוק את מידת יעילותם היתה דרך כוונות על הבתים של רפיח. כך עשינו ניסויים בפצצות תאורה שנפלו וקלחו באמצע העיר. כך עשינו ניסויי כלים במקל"ר (מקלע רימונים, שיורה רימוני רסס בצרורות) – בכינון עקיף לתוך רפיח. על מי או על מה – לא ידענו. הכל היה מותר. כך נהגנו בצבא המוסרי בעולם.

ומשם המשכנו לתעסוקות בגדה ולפעולות שיטור פלסטינים והגנת מתנחלים. כך פעלנו רבות שלא בסמכות, אבל עם המון רשות ועידוד בזמן שהפכנו עצמנו לשוטר, לשופט ולמוציא לפועל של עונשי עיכוב ארוכים במחסומים, לפעמים בטמפרטורות מתחת לאפס, מבלי שמישהו ייתן על כך את הדעת, שלא לומר את הדין.

שנים חשבתי שאני מ"הטובים". מהחבר'ה המוסריים. שמאלני שדורש משמאלנים אחרים להיות במקומות האלה דווקא כדי לקבל את ההחלטה הנכונה. לחסוך את החיכוך המיותר. לקח לי שנים להבין שאי אפשר לרבע את המעגל הזה. שנים לקח לי לעכל, לראות את התמונה המלאה ולקחת אחריות על הדברים שנעשו על ידי או תחת אחריותי.

את הסטירה שלי חטפתי דווקא מהמקום הכי תמים.

במארב לילי ליד ההתנחלות אפרת, בעיקול דרך חשוך ומפחיד למדי. בלי סימונים ובלי אזהרה, קפצנו ארבעה בוקרים חמושים עד השיניים על הקורבן התורן. פיאט 500 צהובה מקרטעת, בדרך לכפר הקרוב. בפיאט אבא, אמא ושני ילדים קטנים – כולם מבוהלים. היתה להם סיבה טובה לפחד. יכולתי לתת להם סטירה. יכולתי לתת להם אגרוף. יכולתי להגיד להם לרוץ עד הסיבוב ובחזרה. יכולתי לעכב אותם שעות באמצע הלילה. יכולתי לירות בהם. ואף אחד לא היה קורא תיגר על שיקול הדעת שלי. היה לי הכוח האולטימטיבי. וזה היה כיף. הרגיש כמו משחק מחשב שבו אני לא יכול להפסיד.

ובזמן שכל המשפחה עומדת בחוץ רועדת מפחד כדי שנוכל לפרק להם את הרכב – פתאום שמתי לב לילדה הקטנה. אולי בת חמש. בגיל של הבן הקטן שלי היום. היא משכה לאבא שלה במכנסיים וניסתה להגיד לו משהו. אבל הוא לא שם לב. היה ברור שהוא מבועת. לא הבנתי מה היא אומרת. מי בכלל צריך לדעת ערבית?? אבל משהו בילדה הזו, שמתחננת לתשומת הלב של אבא שלה, הרעיד איזה מיתר חלוד בעקרונות המוסר הבסיסיים שאיפסנתי לפני שיצאתי למילואים. היא היתה צריכה פיפי. היא רצתה שיקחו אותה לעשות פיפי ואבא שלה פחד לזוז או להגיד משהו.

זה היה הרגע שבו התרסקה עלי המציאות בכל כובדה. לראשונה בחיי הבוגרים, ציוני גאה, קצין במילואים, מצביע שמאל, תומך במדינה פלסטינית והאדם שבאותו המקום ובאותו הזמן מחזיק בתוך היד שלו את החיים של משפחה שלמה שרק רצתה להגיע הביתה בשלום, וידעה שהוא יכול להחליט אם לשפוט אותם לחסד או לשבט. אני.

ואז נבהלתי. פתאום הבנתי איזה כוח בלתי מוגבל ניתן לי. אין איזונים, אין בלמים ואין בקרות. היה בידי לעשות בהם כרצוני. וגם אם לא – לא היה ספק שכך הבינו האומללים שעצרנו.

ביקשתי מהאבא לקחת את הילדה לעשות פיפי, ואנחנו הסתלקנו. אני לא חושב שהם הצליחו להניע את הרכב אחרי הכל, אבל אנחנו כבר לא היינו שם.

אני לא יודע מה קרה לילד מקלקיליה שפוצצנו ממכות, לילדי רפיח שחוררנו להם את הבתים או לילדה שהיתה צריכה פיפי. לא יודע אם מי מהם מת מפצצה טועה, ניסה להתפוצץ באוטובוס או הפך לפעיל שלום. כל מה שנשאר לי לעשות כדי לתקן מעט מהנזק שגרמתי הוא להכיר בו. ולא פחות חשוב - לגרום גם לכם להכיר אותו. שוברים שתיקה אינם האויב. הם זה אנחנו. אלה ששלחתם אותם לשטחים כדי לעשות את העבודה המלוכלכת וציפיתם שיחזרו עם בגדים נקיים. זה לא עובד. וזה ממש לא מוסרי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות