אי אפשר לעשות מהפכה עם רגל אחת בחו"ל

עלית קרפ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בית החולים א-נג'אח, השבוע. 100 מיליון דולר יוקצו למגדל האשפוז
בית חולים א-נג'אחצילום: אלכס ליבק
עלית קרפ

קשה היה שלא להתאהב בדמותו של פרופ' סלים חאג'-יחיא, כפי שתוארה בכתבתו של גדעון לוי "כן, הם יכולים" ("הארץ", 18.8). הרופא מטייבה, בוגר הטכניון, שעשה לעצמו שם עולמי, מנהל את בית החולים א-נג'אח בשכם, מגייס תרומות, והופך את המוסד שבראשו הוא עומד לכזה שניצב בשורה אחת עם המרכזים הרפואיים החשובים במזרח התיכון.

אין ספק, שבנוסף ליפי תוארו ולנועם הליכותיו, פרופ' חאג'-יחיא הוא אדם בעל עקרונות: הוא אוסר על רופאי בית החולים שהוא עומד בראשו לעסוק בפרקטיקה פרטית, ובימים שבהם הוא נמצא בשכם הוא אפילו ישן בבית החולים במיטת שדה. אבל למה הוא ישן במיטת שדה? אולי משום שמרכז חייו נמצא הרחק מכאן בעצם, בגלזגו. אשתו וילדיו מתגוררים שם והוא חי על הקו שבין המזרח התיכון לממלכה המאוחדת.

מדור הזירה

הפרט הזה ציער אותי ופגע בדמותו של פרופ' חאג'-יחיא, שעד לאותו רגע נראתה לי מושלמת, כמעט כמו דמות מופלאה של גיבור טוב ומיטיב מתוך סיפור עממי. ולמה הצטערתי? משום שחיים חצויים מאפיינים רבים ממתווי הדרך במזרח התיכון, והמהפכה לא יכולה להתקיים עם רגל אחת פה ורגל אחת שם וגם לא יכולה להתבצע ביד אחת (אלא אם כן, ככתוב בספר נחמיה, בפסוק שאומץ על ידי ההתיישבות העובדת בראשית דרכה, באחת ידו עשה במלאכה ואחת מחזקת השלח).

בעניין זה, צר לי לומר, פרופ' חאג'-יחיא, למרות כוונותיו הטובות, למרות נפשו האצילית והשם שעשה לו, אינו טוב ממנהיגים, והוא ללא ספק מנהיג בתחומו, אחרים. לא טוב מכאלה שבאו אולי להשתתף כאן במהפכה, אבל הותירו את היקרים להם הרחק מאחוריהם, במקום קצת פחות מהפכני, ובעיקר כזה שאפשר לשוב אליו במקרה שמשהו ישתבש.

המזרח התיכון הוא מקום קשה מאוד, מלא אלימות, תלאות אקלימיות, צפיפות, עוולות אין קץ ואי-צדק, וכדי לנסות ולהתחיל לתקן אותו, זקוקות המהפכות שמתחוללות כאן לאנשים מחויבים: לא בכספם, לא במלותיהם, לא בביקוריהם ולא בעבודה חלקית או בחיים חלקיים, אלא בחיים מלאים, ביחד עם משפחתם, מתוך הצהרה שאינה מילולית דווקא, שעל פיה אין להם ארץ אחרת.

במקום זאת, יש במזרח התיכון רבים שיש להם דרכון כפול, כזה שיאפשר להם ברירות כשתגיע אליהם הרעה. בעניין הזה אין הבדל בין יהודים לערבים ובין ימין לשמאל: בכל קצוות הקשת הפוליטית וגם במרכזה יש כאלה שיש להם ברירה; או שהם מחזיקים דרכון זר או שהם מחזיקים את המשפחה הרחק מההמולה, באיזה חוף מבטחים שבו לא יינזקו ולא חשוב מה יקרה.

אבל המהפכה או תנועה לאומית אמיתית, כמו הציונות וכמו התנועה לשחרור פלסטין, צריכה להיעשות על ידי מי שמחויב לה עד צוואר. דווקא המחויבות הגורפת הזאת, שגורמת לו לשאת בתוצאות ההחלטות שהוא מקבל, היא בעלת השפעה ממתנת על הסכסוך. מי שיש לו דרכון זר, מי שמשפחתו היקרה חיה בחו"ל, נמצא פוסח על שתי הסעיפים, וגם המהפכה שהוא מוביל או רוצה להוביל תהיה מהפכה חלקית מצד אחד, ואולי עקובה מדם מצד שני. לו, הרי יש תמיד לאן לחזור.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ