בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יאללה, שתמות האנושיות

22תגובות

אפשר לומר, בהכללה, שסאיב עריקאת הוא דמות מוקצית בישראל. עבור לא מעט ישראלים הוא אחד מסמליו של תהליך אוסלו ההרסני ושל המשאים ומתנים העקרים מאז. האיש שהיה שם כשהוּכחה הסרבנות הפלסטינית לפתרון מדיני פעם אחר פעם, דוגמה חיה לשנאה היוקדת והנצחית של הפלסטינים למדינה הציונית ותומך לא קטן בטרור. אדם שלא החמיץ הזדמנות להכפיש את ישראל, לסלף, לשקר ולהלבין את פניה מעל כל במה. הוא גם מפרצופיה המוכרים של הרשות הפלסטינית המנוונת והמושחתת. בקיצור, לא חבר.

בסוף השבוע עבר עריקאת החולה ניתוח מוצלח להשתלת ריאות בארה"ב (קדמה לכך סערה סביב המתנתו להשתלת ריאות במערכת הבריאות בישראל), והרשת התחבטה בדילמה מוסרית כבדת משקל: האם לשלוח לו איחולי החלמה או שמא לאחל לו להיאסף אל אבותיו?

לא צריך יכולות חיזוי נבואיות כדי לנחש מה היו הקולות החזקים והנוקבים יותר בשיח הציבורי של ישראל 2017. מגוון איחולים לבביים למיתתו של עריקאת נמסרו בעושר לשוני מרשים, אמירות מחודדות והבעת רגשות אותנטיים. אבל יותר משהאמירות כוונו אליו, הן כוונו לשיח פנימי ובאו במידה רבה בתגובה לכמה איחולי החלמה שיצאו מפי עיתונאים ישראלים לעריקאת. חוצפה, למתנחלים הם לא מאחלים דברים טובים בכזאת כוונה טהורה. מילא שהוא עוכר ישראל, אבל חבר של שמאלנים? 1+1 כזה נחטף מהמדפים בשנייה. זיקה לשמאל היא עילה פי כמה יותר מוצדקת למוות בייסורים.

למען האמת, בבסיסו של הדיון, צריך לומר שמלכתחילה הידיעה על הניתוח של עריקאת כלל לא רלוונטית להווה ולעתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גם בהקשריו הרחבים. זה מידע רכילותי גרידא. על אחת כמה וכמה בשבוע שבו באמת יש ידיעה משמעותית כמו (עוד) הסכם פיוס בין פתח לחמאס. אולי בשמאל נוטים לייחס לכך חשיבות מעט מופרזת. בכל זאת, הוא עדיין מסמל את הנשימות האחרונות של תהליך מדיני כלשהו שבסופו שתי מדינות, ואין עוד הרבה בני שיח זולתו שישראל רגילה ויודעת כיצד לשאת ולתת עמם. הבעיה היא, מלבד הניתוק מהמציאות שהתרחקה שנות אור מהימים בהם עריקאת עוד השפיע על משהו, שבכך הם מרימים להנחתה לנושאי דגל הציונות העכשווית, ציונות הנקם.

נחשול ההתבהמות שזימן הניתוח של עריקאת הוא עוד לבנה בחומת השנאה הישראלית שגובהת ומתעבה בקצב מסחרר. הוא בעל קווי דמיון בוהקים לפרשת אלאור אזריה. גם שם הציבור גיבה מעשה שהתבסס על תחושת נקם. המחבל בחברון, נאלח ושפל, לא סיכן חיי אדם בעודו שרוע על הכביש. אך באידאולוגיה הציונית המעודכנת הוא היה חייב בעונש מוות ללא משפט ובמקום, מידה כנגד מידה. כך עריקאת, כמו אותו מחבל (לשיטתם של המאחלים למותו), ראוי למות כעת כנקמה על פעילותו המתמשכת נגד מדינת ישראל. זה לא משנה שאין לו השפעה על המתרחש כעת, ושהוא חלש ואומלל, הוא צריך למות ויפה שעה אחת קודם.

זו התורה על רגל אחת. האויב צריך למות לא כי הוא מסכן חיי אדם ומתוך הגנה עצמית הכרחית, אלא כדי להרוות את צימאון הנקם הציוני. וזהו בסך הכל תהליך שמשקף היטמעות בסביבה בה אנו חיים. מה אתה חושב, ישאלו, שאויביך לא מייחלים למותך? מייחלים, מייחלים. אבל זו לא נקודת הייחוס. כלל לא.

אין פה שאלה של ימין ושמאל. לא צריך להניח לעריקאת לנפשו בגלל "מתינותו" או מחויבותו לתהליך השלום, זה ממש לא מעניין. גם לא כדאי להיתלות במוסר יהודי או במליצות מסוג זה. מדובר באנושיות. אנושיות במקרה הזה היא להבין שבשביל שיהיה לנו טוב אנחנו לא זקוקים שלמישהו אחר יהיה רע. אבל אולי בהיעדר סיפוקים חיוביים שביכולתם לבנות אתוס שיאחד את השבטים, כל שנותר הוא לחכך ידיים בהנאה מול סבלם של אחרים. יודעים מה? יאללה, שימות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו