יונתן גופר
יונתן גופר
יונתן גופר
יונתן גופר

אני רופא. עברתי הרבה כדי להגיע לרגע הזה. כשאני קם בבוקר אני יודע שמצפה לי עוד יום מאתגר בעבודה. אני יודע שאתקל באנשים שנמצאים בנקודה מאוד מורכבת, בחוסר אונים ובאי ודאות. אנשים שנמצאים בלחץ אדיר אחרי שעות של המתנה ורק רוצים לדעת שהכל יהיה בסדר. אני גם יודע שאני אעשה את המקסימום כדי להקל עליהם. לפזר את אי הוודאות, לרפא.

גם אני וגם עמיתי למקצוע היינו במקום הזה, בחדר מיון, בחדר הלידה, במחלקה - עם הילד שלנו, הסבתא שלנו, איתכם. ברור לנו שהכאב והלחץ, ביחד עם שעות המתנה ארוכות או מעט מדי זמן אישי עם הרופא, מגבירים את התסכול וחוסר האונים - גם אנחנו מרגישים אותו, גם אנחנו מתוסכלים, גם אנחנו היינו רוצים עוד כמה דקות עם כל אחד ואחת מיכם. לצערי, אני יודע שהתסכול הזה גם מביא להמון עצבים. אני יודע שלעתים העצבים הללו עלולים להיגמר בפיצוץ.

קראתי את הטור של טלי חרותי-סובר, "אני אדם נורמטיבי, אז איך כמעט הרבצתי לרופא?" שפורסם בבלוג שלה (15.10) ואני מודה שכאב לי המסר שעלה ממנו, שפוגע בכולנו. אילו הטור היה עוסק אך ורק בחוויה הלא פשוטה שהיא עברה בבית חולים בפריפריה, הייתי יכול לנסות לענות לה. להסביר כמה מצב הרפואה בפריפריה קשה, שיש מעט מדי רופאים, שחדרי המיון מפוצצים מעל ליכולות שלהם, שאין הצדקה ליחס שהיא קיבלה. הייתי מסביר לה שגם אנחנו, הרופאים, במאבק לתקן את זה, לחזק את הפריפריה בהגדלה של כוח אדם ותקציבים. אבל הטור שלה לא עסק בזה. הוא ניסה להסביר שאלימות היא השלב הבא, ושאם אנחנו, הרופאים, לא נשתפר, שלא נהיה מופתעים אם גם אדם נורמטיבי יוריד לנו כיסא על הראש.

כולנו מחנכים את הילדים שלנו שאלימות היא לא מוצדקת בין אם היא באה מדוגמנית, עבריין, או מ"סתם" אבא עצבני שחיכה עם הילד שלו שעות במיון. אי אפשר לפתור מעשים כאלה בלהגיד: בסדר, אלה עבריינים, אדם לוקה בנפשו, מחלה מורכבת - ברור שהם יהיו אלימים. במצב שבו אנשי צוות רפואי באים לעבודה בשביל לרפא ולעזור, וכל היתר באים בשביל לקבל טיפול - אין סיטואציה שמצדיקה אלימות. אין.

ואלימות היא לא רק "לפוצץ במכות", אלימות זה להתפרץ על אחות כשהיא עסוקה בחולה אחר, זה לצעוק על המזכירה באמצע המסדרון ולהשפיל אותה מול שאר המטופלים, גם שיימינג בפייסבוק כלפי איש צוות רפואי זה אלימות. ולכתוב שכמעט, אבל רק כמעט, שברתי לרופא כיסא בראש, גם זאת אלימות. אם אדם נורמטיבי יחליט לעשות זאת - הוא לא אדם נורמטיבי. אין מה לכתוב, אפילו ברמיזה, על שימוש באלימות בבתי החולים; צריך לגלות סבלנות בסיטואציה הסוריאליסטית שכולנו נמצאים בה.

כיום יוצא שהחוויה בבית חולים היא מתסכלת. לכולנו. מול עשרות חולים שכל אחד הוא עולם שלם, שמגיע לו את היחס הכי טוב שאפשר לתת, שמגיעים לו תשובות וטיפול רפואי מתאים, ניצבים רופאות ורופאים, אחים ואחיות מעטים בתוך מערכת קורסת, במשמרות ארוכות. עייפים, מותשים מעומס העבודה. זוהי קלחת מסוכנת ונפיצה.

במקום לשפוך דלק למדורה שעוד שנייה תתלקח אנחנו צריכים, צוות רפואי ומטופלים כאחד, להוקיע כל גילוי של אלימות בלי פשרות. אפס סובלנות. אנחנו גם חייבים פתרון אמיתי לבעיות במערכת. צריכים לדרוש יותר תקנים כדי שרופאים שיושבים בבית וחותמים אבטלה ורק מחכים להתחיל התמחות ייכנסו למערכת הציבורית. כך נוכל להעלות את הזמן שיש לכל רופא עם המטופל שלו - מתמחה אחד על עשרה מטופלים כאובים שממתינים לטיפול זה לא כמו עשרה מתמחים על עשרה מטופלים. זו משוואה פשוטה, שמכילה בתוכה הרבה תסכול, חוסר אונים, עצבים ואלימות ובסוף גם כאב - לכולם.

 הכותב הוא רופא, מתמחה ברפואת ילדים 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ