בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חס וחלילה, זה פוגע באחדות

6תגובות
עצרת זיכרון לרצח יצחק רבין, נובמבר 2017

במרכז הכיכר - שעד לפני 22 שנה העלתה על נס את מלכות ישראל, אך כיום נושאת שם מפלג יותר - התנוססו במהלך עצרת הזיכרון לרצח יצחק רבין זה לצד זה שני שלטי ענק. על שלט אחד הופיעה סיסמתם הרעננה של מארגני העצרת "אנחנו זוכרים, אנחנו עם אחד", ובשני הופיעה הסיסמה השחוקה לעייפה "שתי מדינות לשני עמים". קשה שלא לתהות אם יד מכוונת חמדה לה לצון בהציבה את שני השלטים בסמיכות זה לזה.

אם נפנה אל השלט הראשון, זה הקורא לזכור ש"אנחנו עם אחד", ניתן לשאול – מה פה בכלל טעון תזכורת? היש יותר מובן מאליו מכך? גם בני המשפחה הכי לא-תפקודית, הכי מסוכסכת, יודעים שאין שום דרך להתכחש לקשרי הדם ביניהם. הורה שאינו מכיר בילדיו, אח שאינו מדבר עם אחותו – הלוא לעד יישארו, בהגדרה, בני אותה משפחה. והרי לולא היו בני אותה משפחה, כנראה שהיה להם קל יותר להתמודד עם עוצמות האיבה והכאב החוסמת את האפשרות לשוב ולאהוב האחד את האחר.

כאשר אדם שנפשו מסוכסכת פונה לטיפול פסיכולוגי, הוא זקוק למטפלת שמסוגלת לגייס את אומץ הלב הנחוץ כדי לפגוש ביחד איתו את שורשי הפיצול בנפשו ואת הכאב והאימה הכרוכים בהם. גם ברגעים הקשים ביותר בטיפול, תהיה שם לצדו מי שתישא בלבה פנימה את התקווה שבסוף הוא יוכל להיות חופשי מהכאב שמשסע את נפשו. ואולם, אם המטפלת תבקש דווקא להתעלם משורשי הפיצול בנפשו על ידי כך שתקרא לו לזכור, בפשטות ובמישרין, כי הוא אדם אחד, יהיה זה מאמץ מלאכותי ללא שום תועלת טיפולית בצדו. יתרה מכך, כל קריאה שכזו בהכרח תִּקָּלַע אל תוך הפיצול בו נתונה נפשו, כפי שמוכיחות התגובות המקוטבות לקריאת האחדות של מארגני העצרת.

כוהני האחדות הגדולים ביותר הם לא אחת אבירי הפיצול. בחתירתם לקונצנזוס של "הרוב המתון", רבים מהם אינם מפסיקים להבהיר אילו אידיאולוגיות הן בעייתיות או לא-ראויות בעיניהם למען אותה "אחדות". הם דואגים להבהיר בדיוק מי ומה הם לא, וטחו עיניהם מלראות שבכך הם מסמנים ומוציאים מן המחנה קבוצות שלמות בציבור – מימין ומשמאל, יהודים וערבים כאחד. זו קריאה לאחדות? הפוך, גוטה.

במה שהם תופשים כטיעון מנצח, מקדשי האחדות מרבים להמתיק שפתיים על כך שכוחנו באחדותנו. לשם מה נדרש כוח זה? מול איזה איום יש לגייסו? מזה למעלה מעשרים שנה שבישראל שולט הפחד. רבים מדי מפחדים לחלום, חרדים מהכאב הכרוך בהגשמת חלומות. הם לא רוצים לכאוב, ולעזאזל העתיד. הם חוזרים ומצביעים למי שמתיימר להיות חזק, לאותם אנשי מכירות מצוינים של אשליית הכוח, אשר בפועל משמרים את כוחם על ידי תדלוק הפחד ופרימת האחדות.

את הפחד תוכל לגרש תקווה, אבל זו סחורה שבעשרים פלוס השנים האחרונות מתמעטים הקונים שלה, ולכן גם מוכרים אין הרבה, לא בארץ ולא בעולם. במיטבה, תקווה מקרבת בין בני אדם, יוצרת שותפות ביניהם, עוזרת להם להתעלות מעל מחלוקות ופילוג. אך כשהיא מכזיבה – גם אם באופן זמני – היא אכן יכולה להיות מכאיבה מאד, שוברת לב ממש. לעומתה, חיים של שנאה ופחד, "חיים על החרב", מבטיחים עוד מהמוכר. הרבה פחות כואב להיאחז חזק בציניות, ועל כך תעיד עוצמת הבוז שמלווה מנהיגים בימינו המעזים להציע תקווה, או לדבר על שלום. לצערו של חלק מהחברה הישראלית, במקרה של יצחק רבין, הצעתו לתקווה לא הסתכמה בבוז.

וכאן אנו מגיעים אל התעתוע החמור של מארגני העצרת השנה. בקריאתם לזכור את הברור מאליו – "אנחנו עם אחד!" – הם נותנים יד להשכחת הסיבה שרבין נרצח, להעלמת שורש הפיצול הקורע את החברה הישראלית מבפנים, ובכך – להרחקת המזור. הם פועלים – ספק במודע, ספק לא – להשכיח מאיתנו שהסיפור אינו זה של העם אחד, אלא זה של שני העמים. כמו קוסם המנסה לאחז עיניים, הם קוראים "תראו, ציפור!", גורמים לנו להסיט מבט הצידה ובכך משרתים את הסחת הדעת ברמה הלאומית. להזכיר את הכיבוש בעצרת זיכרון למי שנרצח כי ניסה להביא לסופו? חס וחלילה. זה פוגע באחדות.

מה שמוביל אותנו אל השלט השני שהתנוסס במרכז הכיכר, "שתי מדינות לשני עמים". הוא נמצא שם שנה אחר שנה, להזכיר לנו שלא משנה כמה נתאמץ, יש דברים שלא נוכל להכחיש או להעלים. עד שלא נהיה מסוגלים, כחברה, לשוב ולגייס את האומץ והתקווה להתמודד עם הסיפור האמיתי, זה של שני העמים, נגזר עלינו להישאר כמו בני אותה משפחה מסוכסכת ומפולגת, שהקשר העמוק וההיסטורי ביניהם אומנם בלתי ניתן לעוררין, אך האיבה שהם רוחשים זה לזה מאכלת כל חלקה טובה בנפשם.

ד"ר יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו