ויינשטיין וגלעדי: נקודת מפנה

אוה ברגר
אוה ברגר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אוה ברגר
אוה ברגר

בספר "נקודת מפנה: חשיבותם הגדולה של הדברים הקטנים", מגדיר הסופר והעיתונאי מלקולם גלדוול את המונח "נקודת מפנה" כרגע בו נוצרת מסה קריטית להתפשטות דמויית מגיפה של רעיונות, מסרים או התנהגויות - מעין נקודת רתיחה של שינויים סוציולוגיים. אלו יכולות להיות מגמות חדשות שמתפשטות, או ריסון של מגמות קיימות. 

החשיפה הנוכחית של מטרידנים ואנסים על ידי הנשים בהן פגעו היא בהחלט נקודת מפנה שכזו. היא אפילו זכתה לשם חגיגי: "אפקט ווינשטיין". בישראל היא תיקרא ודאי "אפקט גלעדי". מה הפך את ווינשטיין בהוליווד ואת גלעדי בישראל לנקודת המפנה? למה הפעם? במה שונה ההאשטאג MeToo# מקודמו #יותרמבוכריס? ומדוע זה לא התעוררה מחאה חובקת-כל ולא נוצרה תחושה שאנחנו על סיפה של מהפכה ביחס להטרדות מיניות אחרי שפורסמו דברים לכאורה על אודות ח"כ ניסן סלומינסקי ("הבית היהודי"), ינון מגל, עמנואל רוזן, משה איבגי, הרב ברלנד, ניצב בדימוס חגי דותן, ראש עיריית אשקלון איתמר שמעוני ורבים אחרים?

מדור הזירה

יש לכך כמה סיבות. אחת מהן גורסת שאת סיפור ווינשטיין חשפו עיתונאים. אחרי שנים של לחישות ושמועות, בעיתונים "ניו יורק טיימס" ו"ניו יורקר" החליטו לשבור את קשר השתיקה ולספר את האמת על האיש בעל ההשפעה הלא מבוטלת גם במעגלים שלהם עצמם. ומכיוון שהחשיפה נעשתה על ידי עיתונאים, יש להם אינטרס לעקוב אחר הסיפור שלהם עצמם, לקדם אותו ולהשאיר אותו בתודעה.

סיבה נוספת היא שבמקרה ווינשטיין, הקורבנות נחשפו בזו אחר זו, בקצב יוצא דופן. במקרים קודמים, כמו זה של ביל קוסבי או רוג'ר איילס למשל, הקורבנות התמהמהו עם פרסום הסיפורים גם אחרי שהאישה האמיצה הראשונה חשפה את הסיפור שלה. וכמובן שתורם רבות לכך גם הפרסום של מרבית קורבנותיו של ווינשטיין.

גם בישראל, היו אלה הפעם נשים עם פרופיל גבוה - אושרת קוטלר, נרי ליבנה, דנה וייס וגילה אלמגור. בשל הנראות הציבורית שלהן, הנשים הללו מקיימות תנאי נוסף בתיאוריה של גלדוול להיווצרותה של נקודת מפנה. כלל המיעוט - הרעיון שלקבוצת אנשים מסוימת יש יותר משקל להטות את נקודת המפנה מאשר לאחרים, בין השאר בזכות היכולת שלהן למשוך אחרות לעשות זאת.  

יתכן, אם כן, שאנחנו עדים לנקודת מפנה. אבל יתכן שלא. יכול להיות שמדובר בסך הכל בגל. גל של מפורסמות שהוא אמנם מקור השראה לכלל הנשים. אבל כשאנחנו, נשים אנונימיות, מצטרפות בזו אחר זו במיליונים, ומודות:  #גם אני, זה רק #גםאני. בלי על ידי מי.   כי זה מפחיד. כי זה מסוכן. כי לא יאמינו לנו. כי יאשימו אותנו וישחירו את שמינו. כי אין לנו את מערכות התמיכה או האמצעים וכי מי שתקף אותנו גם הוא לא אדם מפורסם. הוא המפקד בצבא, הממונה בעבודה, והתקשורת לא תסקר את הסיפור שלנו כפי שהיא מכסה את סיפוריהן של כוכבות ועיתונאיות.

החשיפות הנוכחיות מבורכות והאומץ של הנשים הנחשפות ראוי להערכה. גם אם מדובר בגל. יש רק לקוות שכשהוא יעבור, לא נמצא את עצמינו באותו מקום.
עלינו להיאבק על כך שתרבות השתיקה, של מי שיודעים ולא עושים דבר, נשחקה. ולקוות שבבית הלבן כבר לא ינהיג גבר מיזוגן ומטרידן.

הכותבת היא מרצה וראש התמחות תוכן ויצירה בבית הספר לתקשורת המסלול האקדמי המכללה למינהל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ