בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שניים מידידיי המתים

57תגובות
אורי אבנרי בעצרת בכיכר רבין, הערב
מגד גוזני

בימים האחרונים פגשתי שני ידידים: יאסר ערפאת ויצחק רבין. יתכן שהמונח "ידידים" מוגזם במקצת. אומנם ערפאת קרא לי "ידיד" במסר מוקלט ליום הולדתי ה-70, אבל רבין לא קרא לאיש "ידיד". זה לא היה באופיו. אני שמח שהיכרתי את שניהם מקרוב. בלעדיהם היו קורות חיי עניים יותר.

אינני חושב שהיכרתי אי-פעם שני אנשים שונים כל כך זה מזה. ערפאת היה אדם חם. אדם רגשן. החיבוקים והנשיקות שלו היו בבחינת טקס, אך הייתה בהם מידה של רגש אמיתי. הבאתי הרבה ישראלים לפגישות עם ערפאת, וכולם הודו שאחרי 10 דקות הם הרגישו כאילו הם מכירים אותו שנים רבות.

רבין היה טיפוס הפוך. הוא סלד (כמוני) ממגע גופני. הוא היה מרוחק. הוא לא חשף רגשות. בהיכרות קרובה הסתבר שיש לו דווקא רגשות חזקים. אבל לשני האנשים השונים האלה היה הרבה מן המשותף, הרבה מאוד. שניהם היו לוחמים במשך כל חייהם. רבין ויתר בנעוריו על לימודים אקדמיים כדי להתגייס להגנה. ערפאת הפסיק קריירה של מהנדס צעיר בכוויית כדי להקים את פת"ח.

שניהם הקדישו את מרבית חייהם הבוגרים למלחמה למען העם – ולחמו זה בזה. שניהם לא היו עדיני נפש במלחמתם – רבין קרא "לשבור להם את הידיים והרגליים", ערפאת פיקד על הרבה פעולות אכזריות. ואחרי חיים שלמים של מלחמה, פנו שניהם לדרך השלום. זה היה הרבה יותר מסוכן מבחינתם. רבין נרצח על ידי קנאי יהודי. ערפאת נרצח, כך אני מאמין, בצורה מתוחכמת יותר על ידי שליחיו של אריאל שרון.

רבין, ערפאת ופרס בפגישה ב-1995. קשה לתאר שני אישים שונים יותר מרבין וערפאת
יעקב סער / לע"מ

זכיתי לכך ששני המנהיגים סיפרו לי איך ומדוע הם עשו את התפנית הגורלית הזאת בחייהם. הסברו של ערפאת היה פשוט יותר. זה הלך בערך כך (במילים שלי): האמנתי תמיד שצבאות המדינות הערביות יצליחו בסוף למגר את ישראל בשדה הקרב. אומנם היית המפקד הראשי של הכוחות הפלסטיניים, אבל ידעתי שהפלסטינים לבדם לא יצליחו להביס את ישראל. במלחמת יום-כיפור תקפו שני הצבאות הערביים החזקים ביותר את ישראל. הם השיגו הפתעה מוחלטת ונחלו ביום הראשון ניצחונות גדולים.

והנה, למרות הנצחונות ההתחלתיים, הערבים הובסו במלחמה. בסוף המלחמה הגיע הצבא הישראלי לפאתי דמשק והיה בדרך לקהיר. הסקתי מכך שאין דרך להביס את ישראל בשדה הקרב, ועל כן החלטתי להשיג את המטרות הפלסטיניות בדרך השלום עם ישראל (עד כאן דברי ערפאת). כך עלה ערפאת על דרך, שהתחילה כאשר שליחו, סעיד חמאמי, פתח איתי במגעים חשאיים בלונדון, הדרך שהביאה בסופה להסכם אוסלו. 

הדרך של רבין לקראת השלום הייתה עקלקלה יותר. הוא הסביר לי אותה בפרטי פרטים באחת השבתות בדירתו אחרי לחיצת היד בוושינגטון (שאליה לא הזמין אותי, בניגוד למנחם בגין, שהזמין אותי לארוחה עם סאדאת בקאהיר. רבין היה רבין). והנה הסיפור של רבין (גם כן במילים שלי): אחרי מלחמת ששת הימים, האמנתי כמו כולם במה שנקרא "האופציה הירדנית". איש לא האמין שנוכל להחזיק בכל השטחים שכבשנו.

חשבנו שהמלך חוסיין יעשה איתנו שלום, אם נחזיר לו את כל השטחים, פרט לירושלים המזרחית. הרי למלך הייתה עיר בירה, עמאן. אז מה הוא צריך את ירושלים? זאת הייתה טעות. המלך הכריז באחד הימים שאין לו עוד קשר עם הגדה המערבית, ונשארנו בלי פרטנר. היה ניסיון ליצור פרטנר מלאכותי, "אגודות הכפרים". תוך זמן קצר הסתבר שזאת הייתה משענת קנה רצוץ. נטלתי יוזמה והזמנתי אלי את ראשי הציבור בגדה, אחד-אחד. כולם הביעו רצון בשלום איתנו, אך הוסיפו: הכתובת שלנו היא יאסר ערפאת.

התכנסה ועידת מדריד. הישראלים הסכימו שהמשלחת הירדנית תכלול פלסטינים, אך לא את פייסל אל-חוסייני, שהיה תושב ירושלים המזרחית. ברגע שהגיעו לנושא הפלסטיני, הירדנים קמו ואמרו: זה לא נוגע לנו. הישראלים נשארו בחדר עם הפלסטינים. חוסייני ישב בחדר סמוך. בכל פעם שהגיעו לבעיה קשה, הפלסטינים אמרו: עכשיו אנחנו צריכים להתייעץ עם פייסל. זה היה מגוחך, אז הכניסו את חוסייני לחדר. בסיום כל יום של דיונים אמרו הפלסטינים: עכשיו אנחנו צריכים להתקשר עם תוניס ולקבל הוראות מיאסר ערפאת. המצב הזה נראה לי מגוחך. החלטתי שאם זה המצב, צריכים לדבר ישירות עם ערפאת. זה היה הרקע לאוסלו (עד כאן דברי רבין).

שיחותיי עם ערפאת התחילו בביירות, בעת ביקורי בעיר הנצורה. הפגישה היכתה גלים בעולם. היא באה אחרי השיחות החשאיות הרבות שלי עם שליחיו, סעיד חמאמי ועיסאם סרטאווי (ששניהם נרצחו על ידי אנשי אבו-נידאל, מנהיג אירגון פלסטיני קיצוני). על השיחות דיווחתי בחשאי לרבין, בעידודו של ערפאת. אחרי פינוי אש"ף מביירות, ביקרתי את ערפאת מדי פעם בתוניס ובמקומות אחרים. עם שובו ארצה, אחרי אוסלו, נפגשנו תחילה בעזה ואחר כך במוקטעה ברמאללה. פעמיים, כשהייתה צפויה לו סכנה מיידית, חבריי ואני הלכנו לגור במוקטעה כ"מגן חי". שרון הודה אחר כך שנוכחותנו שם מנעה את הריגתו.

שיחותיי עם רבין התקיימו ברחוב בלפור, בדרך כלל ביוזמתי. בין לבין היינו נפגשים במסיבות שונות. פעמים אחדות נפגשנו במסיבות בדירת ידידתי, הפסלת אילנה גור, שערכה מסיבות במטרה סמויה להפגיש אותנו ואת אריאל שרון. סמוך לחצות, אחרי ששאר האורחים הלכו הביתה, היה רבין נותן לי הרצאות מפורטות. כל השיחות היו על הבעיה הפלסטינית.

לפני ימים אחדים נסעתי לבקר את קבר ערפאת ברמאללה. איש לא עצר אותנו בדרך לרמאללה, ואיש לא עצר אותנו בדרך חזרה. המחסומים לא היו מאויישים. הפעם הראשונה שהייתי שם היתה בעת ההלווייה של ערפאת. עכשיו שוכן שם מבנה קטן, עשוי בטעם, וליד הקבר ניצב משמר כבוד של שני חיילים. מאחורי הקבר נשמרים משרדיו של ערפאת, ובהם החדר המרווח שבו היה מקבל את המשלחות הישראליות שהבאתי אליו, וגם החדרון הצר ששימש לו כחדר שינה.

פגישתי עם רבין התרחשה כמה ימים לאחר מכן, בהפגנת האבל השנתית במקום שבו נרצח, בכיכר הנושאת עכשיו את שמו. זאת הייתה העצרת המוזרה ביותר שהשתתפתי בה בחיי. הפעם, היא לא נערכה על ידי מפלגת העבודה, שמנהיגה החדש משתדל להתרחק עד כמה שאפשר מעניין השלום, טפו-טפו-טפו. את החלל מילאו שני ארגונים שאינם מוכרים לי – "מפקדים למען ביטחון-ישראל" ו"דרכנו", גופים שלא נתקלתי בהם עד כה. ההכנות היו תמוהות. בתחילה לא הוזכרה המילה "רצח" רבין במודעה. המארגנים קבעו שהסיסמאות לא ידברו על עניין השלום, אלא רק על דרכו הצבאית והמפלגתית של רבין. במחנה השלום פרץ ויכוח סוער: להשתתף או לא?

טענתי בלהט שצריכים לבוא להפגנה. לדעתי, כוונות המארגנים בכלל לא חשובות. חשוב רק מספר בני האדם שיבואו לחלוק כבוד לאדם ולמורשתו. הרי ממילא קיים קשר בל יינתק בין שמו של רבין ועניין השלום עם הפלסטינים. בסוף באו לכיכר קרוב ל-100 אלף איש. הם צעקו סיסמאות של שלום, נופפו בשלטים של שלום והתעלמו לחלוטין מהוראות המארגנים. "גוש שלום" חילק סטיקרים ובהם התמונה של רבין וערפאת לוחצים ידיים. כאשר נציג ההתנחלויות בגדה נשא נאום, שריקות הקהל החרישו את האוזניים. אני צריך להודות, לבושתי, שגם אני שרקתי.

להפתעתי, התגלה שאני שורק די טוב. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו