בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

#גם אני, שמאלנית

98תגובות
עצרת הזיכרון הממלכתית לזכר רבין בתל אביב, ב-2015
תומר אפלבאום

באחד הראיונות שהעניקה השחקנית אשלי ג׳אד בחודש האחרון, מיד לאחר שחשפה כי הוטרדה מינית על ידי המפיק הארווי ווינשטיין, היא התעכבה על המנגנון שבו עברייני מין מעבירים את הבושה שמקורה במעשיהם הלאה, אל קורבנותיהם. "האדם שמבצע את הפשע הוא חסר בושה", אמרה ג'אד. "הם שמים את הבושה על הקורבן, ומהרגע שהם מעבירים אותה אליה, הם ינקטו באסטרטגיות שונות כדי להותיר אותה שם. ואז [אנו, הקורבנות] מפנימות את הבושה, ונושאות אותה עימנו״.
 
בושה שונה אך דומה עמדה ברקע העצרת המתנצלת והמתרפסת לציון רצח רבין, שהתקיימה בשבת שעבר בתל אביב. קריאות המארגנים לאחדות וקירוב לבבות היו למעשה סממן חוזר של אותה כלימה משתקת שדבקה זה מכבר - או במידה רבה הודבקה - למחנה השמאל. גם כאן יסודה בהטרדה מתמשכת. כפי שבהוליווד, ומיד לאחר מכן ברחבי העולם כולו, נחשף מחדש טפח מהנצלנות המינית המושרשת של גברים חזקים, הגיע הזמן להגדיר גם את הימין הישראלי כמטרידן סדרתי. כזה שכבר עשרות בשנים עסוק בהשפלה, בהשתקה ובקעקוע אלים ובלתי פוסק, שמטרתו החלשת והקטנת כל מה שמסומן כשמאלני.
 
בדומה לניצול הנשים בהוליווד והשליטה בהן, גם ההטרדה של הימין אפקטיבית להחריד: לא רק שהשמאל אינו מעז להתקומם ולהשמיע קול כנגד האיומים, המתקפות וערעור הלגיטימיות שלו, אלא שהוא כבר הפנים את האשמות השווא שמופנות כלפיו. גם מנהיגי השמאל מתנערים מהמחנה שבראשו הם עומדים ומהרעיונות שאמורים היו להוביל את דרכם, נכנעים לתפישה שימין הוא גברי, ועל כן ישראלי יותר. ואם השמאלנות היא נשית, קווירית, חלשה ואף זרה, כל התנגדות לקיצוניות הימנית, כמו למשל ביקורת על מעשה החייל אלאור אזריה, היא על כן פעולה שעלולה לסרס את הישראליות.
 
הבושה הגדולה ביותר שהצליח הימין לחבר לשמאל כמובן נולדה מהמתקפה שצובעת אותו כבוגד ואנטי-ציוני. אלא שתחילתה של אותה בושה אינה קשורה למעשי השמאל, אלא למה שאירע לפני 22 שנה - מעשה הבגידה המחולל של מחנה הימין, שהוציא מתוכו את רוצח ראש הממשלה הישראלי. כבמעשה קסם הועברה בושת הבגידה למחנה שממול, והמטרידים ממשיכים לדאוג מדי יום שהיא תישמר שם באמצעות אלימות ודיכוי. 
 
אלא שבדומה למערכת יחסים חולנית שבין מפיק כל-יכול וכוכבנית מתחילה, הניצול שבין המחנות עשוי לשרת את שניהם. במידה רבה ההתבטלות אל מול הימין נוחה: הדיכוי שהוא מפעיל מאפשר למחנה השמאל לוותר מראש על המאבק הצודק, אך המייאש והקשה שלו, ולהעדיף את מנעמי החיים. בדומה לנשים שנכנעו לתפישות מעוותות כדי לשרת את רצונות הגבר, השמאל מוצא עצמו מתבטל, מפחד לצאת ולהשמיע את קולו. השמאל למעשה כלל לא בטוח שיש לו זכות לדיעה.
 
וכך, כפי שנשים רבות בהוליווד נאלצות להתמודד כיום עם העובדה שבחרו לשתוק ולא לחשוף את המעשים החמורים שנעשו להן - ובכך אפשרו במידה מסוימת לתוקפיהם להמשיך במעשיהם ולפגוע באחרות - גם מחנה השמאל הישראלי נאלץ להתמודד בו זמנית עם בושה כפולה. מצד אחד בושת הבגידה בישראליות וההתרפסות אל מול הימין, ובנוסף הבושה הגדולה יותר - זאת של השתיקה וחוסר המעש אל מול מצבם של הקורבנות האמיתיים, שהוא שותף לניצולם, והמשך חייהם תחת כיבוש.
 
אולי מה שהפוליטיקה הישראלית זקוקה לו כיום היא גרסה מקומית של רוז מק'גוון, השחקנית האמריקאית שהיתה הראשונה לנשוף על בית הקלפים ההוליוודי. אישה אמיצה, לוחמת, לא מתנצלת, שתשבור את התפישות המעוותות שפשו בחברה שלנו ותצליח לחבר את מאבקן של הישראליות עם מאבק כן לסיום הכיבוש. שני המאבקים האלה אינם יכולים להיות נפרדים.

ואת הבושה - יש להשיב לבעליה.
 
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו