בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נתניהו ואיין ראנד

89תגובות

שרת המשפטים איילת שקד, ללא ספק הרפורמטורית הגדולה בממשלת נתניהו הנוכחית, סיפרה ל"ניו יורק טיימס", כי גישתה לשינוי פני החברה עוצבה בין היתר על ידי הסופרת איין ראנד. "העובדה שלעתים את חושבת אחרת מאחרים", הסבירה לעיתון, "אבל את עדיין מחויבת להתעקש על דעותייך, למרות שמאשימים אותך".

לא רק על שקד השפיעה ראנד. הפילוסופיה הליברטריאנית הקיצונית שלה משפיעה כיום על העולם הרבה יותר מאשר ההגות המרקסיסטית המובסת. ספרי ראנד נחשבים קריאת חובה על ידי הנשיא דונלד טראמפ ורבים משריו, והם הטביעו חותם עמוק גם על בנימין נתניהו. בהיותו נער בפילדלפיה היו הספרים הללו בשיא הפופולריות שלהם. הוא סיפר בעבר ל"וושינגטון פוסט", כי אחיו יוני לימד אותו לקרוא את אפלטון, ניטשה — וראנד. בנאום שנשא בהונגריה ביולי השנה אמר: "אני קראתי בגיל 16 את איין ראנד, והחלטתי שהכל צריך להיות על פי עקרונות החופש. עד גיל 21 זה עבר לי..."

אולי עבר לו. ואולי זה רק מקרה שלמד ארכיטקטורה כמו הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר" של ראנד. ואולי במקרה ניהל מלחמה אובססיבית במו"ל נוני מוזס, כפי שרוארק נלחם במו"ל גייל ואיינאנד, שעיצב את דעת הקהל נגדו. אבל קריאה בספר גנוז שכתב נתניהו אחרי כהונתו כשר אוצר מגלה שהוא תופש את עצמו כגיבור ראנדי טיפוסי, בנוסח רוארק.

מדובר בספר בשם "הנמר הישראלי", שבו תיאר נתניהו את "המהפכה" שחולל במשק הישראלי. הספר נועד בעיניו לשמש "מדריך מעשי לכלכלה פוליטית", מעין קורס לרפורמטורים כלכליים. לבסוף הוא גנז את הספר, כנראה כי השתכנע שהוא עלול לפגוע בתדמיתו. אולי משום שראנד, אבירת האינדיווידואליזם האנוכי, היתה חותמת בשמחה על רוב הכתוב בו. המוטו הסמוי של הספר (בדומה למוטו הגלוי של טראמפ) הוא: כולם נגדי והם טועים. מוטו ראנדי קלאסי. נתניהו מתרברב כיצד צדק בתחזיותיו על הטרור האיסלאמי, אך "רק אישים בודדים התייחסו לתחזיותי", ומתפאר איך צדק בחלומו "לחולל לא פחות ממהפכה כלכלית בישראל" — תוך נקיטת מדיניות שלה התנגדו, בעצם, כולם: התקשורת, השדולות החברתיות, ועדי העובדים, המונופולים, האקדמיה, פוליטיקאים אחרים והציבור באופן כללי.

כמו רוארק, הוא ניצב בודד כמעט מול ההמון הטפילי, העושק את בני דמותו: "היזמים, החדשנים ופורצי הדרך", שזכותם לעשות "הון עתק ממה ששיפר את חיי זולתם". הוא מיגר את אלה שכינה "מתחזים לחלשים" ו"נזקקים מדומים", כדי לספק חופש לאנשים כמוהו: "מדיניות השוק תצית את ניצוץ הגאונות המולד בנו ואת רוח היזמות בתוכנו", כתב ברוח ראנד, ואף גייס את הרצל לאסכולה הראנדית, כשציטט מ"אלטנוילנד": "בחברה החדשה שלנו... לא ביטלנו את ההבדל בין שלי ושלך. אין אנו עד כדי כך מטורפים. לא השלכנו לים את התמריץ לעבודה, למאמץ, להמצאות ולפיתוח. כישרון בולט ראוי לתמורה הולמת, ומאמץ מיוחד ראוי לשכר גבוה".

הנמר ב"הנמר הישראלי" הוא נתניהו, שמשבח עצמו ללא הרף על "מדיניות אמיצה" ו"צעדים נועזים". גם היום הוא משוכנע שהוא צודק וכולם טועים. ובהקשר זה כדאי לזכור, שרוארק מפוצץ את הבניין שהוא עצמו יצר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו