בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יש פרטנר, יש פתרון ויש רווחים לשני הצדדים

37תגובות

למרות שמנסים לטאטא אותו מתחת לשטיח, הסכסוך הישראלי-פלסטיני עדיין כאן. במערכת הבחירות האחרונות הוא אומנם היה "נון-אישיו", וכולם, כולל דוברי "הרשימה המשותפת", דיברו על שוויון חברתי-אזרחי, פערים כלכליים ויוקר המחיה. שווייץ זה כאן.

ניתן לטאטא אבק מתחת לשטיח, לא נמר. והנמר הזה נוהם מתוך חלום ומאיים להתעורר מתרדמתו. כל אשליה שנצליח "לנהל" אותו בהתפרצות הבאה תטפח לנו בפנים בציפורניים ושיניים חשופות.

בקיץ 2014, 500 מטר מהבית שלי בכפר עציון, נחטפו נפתלי פרנקל, גיל-עד שאער ואייל יפרח בידי שני ערבים מחמאס חברון. קונבנציית "ניהול הסכסוך" קרסה בליל בלהות אחד, שגרר את כולנו לסחרור המבצעי "שובו אחים" ואחריו "צוק איתן", וכמעט למלחמה אזורית במזרח התיכון. בקיץ האחרון, נרצחו השוטרים האיל סתאוי וכמיל שנאן בידי שלושה פלסטינים אזרחי ישראל בהר הבית, ושוב – כל עוצמתה הפריכה וחוסנה של מדינת ישראל עמד על לועו של הר געש מתפרץ אל מול ערביי הארץ והעולם המוסלמי.

למי שעדיין לא הבין, ובראש ובראשונה לראש הממשלה, יש לומר בבהירות ובתוקף: בלתי אפשרי "לנהל" את הסכסוך. הסכסוך מנהל אותנו. על הסכסוך צריך לקחת אחריות. אנחנו, הישראלים, חיים טוב, לכאורה. נכון שהפערים החברתיים בלתי נסבלים עבור ארבעת העשירונים התחתונים, אבל בגדול, ובמיוחד ביחס לאזור אליו בחרנו לשוב ולהקים בו את מפעלנו הלאומי, אנחנו אי של יציבות. אבל כמה אימה, כמה כאב, כמה פחד וחרדה פועלים עלינו בזרמים התת קרקעיים, בהרהורי היום ובסיוטי הלילה.

בשנתיים האחרונות זכיתי ששניים מבניי יתגייסו לצבא ההגנה לישראל, ליחידות חוד קרביות. כמוני, במרבית המשפחות בישראל, הנטל הביטחוני הוא לא רק הסעיף המכביד ביותר בתקציב המדינה. הוא קיומי ויומיומי. החרדה גובה מאיתנו, כקולקטורית אימתנית, מחירים כבדים בכל תחומי החיים. אנחנו חיים בעצבנות ובאי-שקט, חרדים מפני הבאות. מפני העלול להתפרץ. וכל זה עוד מבלי לדבר על המחירים הכלכליים, המוסריים והמדיניים של הסכסוך. ועל מחיר הדמים, כמובן.

אז מה בכל זאת מונע מאיתנו לחתור בכל דרך, להפוך כל אבן להשגת שלום? מה מעקר אותנו מלהיות יצירתיים, יזמים, אקטיביים, כפי שאנחנו יודעים להיות בכל שאר תחומי החיים? הפחד משינוי, ועוד יותר מכך, ההפנמה הכואבת ש"כבר ניסינו, ותראו מה קרה". שאין לנו כח להיות עוד שפני ניסיון. שנמאס לנו לשוב ולהיות "קורבנות השלום" (הביטוי המעוות הזה, שבא לעולם בימים הקשים והנוראים של הסכמי אוסלו, עדיין מעורר חלחלה בקרב רבים בציבור היהודי-ישראלי). עצם האקסיומה לכאורה שבכל הסכם שלום, יצטרך כל צד "להקריב", שכל הסכם יהיה כרוך ב"ויתורים כואבים" וב"מחירים קשים" לא ממש מעורר חשק לצאת מאזור הנוחות (לכאורה) בו אנו מדמים לראות את עצמנו. ומשם הדרך לקבל את ה"אין פרטנר" ו"אין פתרון" כגזירת גורל קצרה מאד.

אבל זה לא נכון. יש פרטנר, יש פתרון ויש רווחים לשני הצדדים. לפני חמש שנים, החלה תנועת "שתי מדינות, מולדת אחת" בסדרת מפגשים בין ישראלים לפלסטינים בבית ג'אלה וברמאללה. כבר מהרגע הראשון ידענו, כל אחד מנקודת המבט שלו, שברעיונות שלנו טמון הסיכוי ליציאה מהמבוי הסתום בסכסוך הישראלי-פלסטיני. שיש פרטנר ויש פתרון. רבים מאיתנו (משני הצדדים) האמינו ופעלו בעבר למען פתרון שתי המדינות, או למען פתרון המדינה האחת, אבל בתהליך מקביל ובלתי תלוי זה מזה התפכחו מהאשליה.

המתווה אותו גיבשנו יחד הוא למעשה אופציה שלישית, של "גם וגם", של win-win: שתי מדינות על בסיס שותפות ולא הפרדה. גבולות פתוחים בכל רחבי המולדת האחת, מהים עד הירדן, שהיא-היא אותה מולדת: ארץ ישראל בפינו, פלסטין בפיהם. שתי המדינות יכוננו בינהן איחוד קונפדרטיבי, בדומה לעקרונות שניתן למצוא באיחוד האירופי. את ארבע הבעיות הלכאורה בלתי פתירות במשך כ-25 השנים האחרונות מאז הסכם אוסלו - גבולות, פליטים, מתנחלים וירושלים - ניתן לפתור באופן של רווחים הדדיים ולא של הפסדים ומחירים הדדיים.

מעבר לכל אלו, בבסיס הרעיונות שלנו עומדת ההכרה ההדדית (!) בזיקה ובשייכות של כל אחד משני העמים לכל חבלי המולדת. משם נגזרים 11 העקרונות שגיבשנו יחד. בשלוש השנים האחרונות אנחנו חורשים את הארץ, משני עברי הקו הירוק, ומקיימים מפגשים. קיימנו כבר למעלה מ-450 מפגשים, חוגי בית וכנסים מקומיים עם כל הקהלים המתקיימים כאן במרחב, כולל קהילות שהודרו או הדירו את עצמן משיח השלום (למשל, מתנחלים, פלסטינים אזרחי-ישראל, חרדים, מזרחים ועוד). הצטרפו, וממשיכים להצטרף, אלינו אלפי תומכים ופעילים מכל המגזרים בישראל וברשות הפלסטינית.

אנחנו תנועה של מתנדבות ומתנדבים, שמונעים מתוך תשוקה, תקווה ואחריות ויודעים שמה שאנחנו מציעים הוא הפתרון המוסרי ביותר וגם האפשרי ביותר, ושהאשליה בתפישת שימור ה"סטטוס קוו" ו"ניהול הסכסוך" מסוכנת מאוד. האפשרות לשינוי ולהיחלצות מלפיתת הפחד, הכאב והייאוש מונחת לפתחנו. רק צריך לרכון מעט ולחבוק אותה.

אליעז כהן הוא משורר, חבר כפר עציון, ממובילי תנועת "שתי מדינות, מולדת אחת"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו