טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צא דיבוק צא!

תגובות

ארגון שוברים שתיקה משמש כבר כמה שנים כדיבוק של הפוליטיקה הישראלית. מעין שד שמטריף את המערכת מבפנים. שד שמציק, מבלבל, גורם לה לדבר בקולות משונים ושבמאמציה להקיא אותו החוצה, מגוייסים מגרשי שדים גדולים יותר ויותר.

מה מפחיד כל כך בדיבוק? שהוא משלנו. הדיבוק הוא שד שהיה פעם ידיד. הוא אב קדמון, הוא מאהב לשעבר, הוא חבר שמת לא מזמן. אלא שכעת הוא לא נמצא במקומו הראוי. הוא לא נח על משכבו בשלום. במקום להיות חלק מהעבר, הוא חודר להווה. יש לו מה לומר והוא מבקש להשמיע קול. הוא מציב עצמו בין החיים, אם כי לא בדיוק במקום שהיה לו פעם, אלא במקום קצת אחר. יש משהו שהוא לא השלים בחייו, והוא מנסה להשלימו בעודו מת.

זה מפחיד. אנחנו רוצים לקבור אותו, והוא חוזר. רוצים להמשיך בחיינו והוא גורר אותנו שוב ושוב אל העבר. ובעבר מצוי עוול נורא. הדיבוק רוצה להעלות את העוול, להכיר בו ולתקן. אנחנו רוצים להימנע מלגעת בעוול, להמשיך הלאה, להתעלם. הטרגדיה: במאמצינו להשתיק אותו, אנחנו מקריבים עוד ועוד מעצמנו. במאמצנו לכסות על העבר, אנחנו מוותרים על ההווה, מוותרים על עוד ועוד מחיינו. המערכת הולכת ומתחרפנת.

כששרת המשפטים מגייסת את הפרקליטות כדי לחקור אזרח ספציפי – סימן שהדיבוק הכניס בה טירוף. כשראש הממשלה מקדיש זמן ומאמץ חסרי פרופורציה להוקיע את שוברים שתיקה – סימן שהדיבוק נגע גם בו. כששר החינוך מתקיף את התקשורת וטוען שהיא מביאה בכוונה עדויות לפגמים בחקירת הפרקליטות, מאשים ש"הם יעדיפו להאמין לפלסטיני פורע חוק מחברון ולא למחלקה שלמה של לוחמי צה״ל", ש"התקשורת" עושה זאת "על מנת שהארגון הבזוי הזה יוכל להמשיך להסתובב בעולם ולהכפיש את חיילי צה״ל מעל כל במה" – הוא כותב מתוך בלבול ופחד. פחד מהדיבוק, ופחד מכך שהמאמץ האחרון לגרש את הדיבוק נכשל. "שתפו כדי להראות שהעם חזק מן התקשורת" הוא כותב, ומשסה את ההמון באויב החדש-ישן, זה שמקלקל את טקס הוודו שהיה אמור לגמור על הדיבוק אחת ולתמיד.

כי הנה, הולך ומתברר שטקס האקסורסיזם נעשה ברשלנות. חקירת הפרקליטות בעניין דין יששכרוף לא בוצעה על פי הכללים: כנראה נחקר קורבן לא נכון, ומצד שני עדים רלוונטים לא נחקרו. ובכלל, ממתי שרת המשפטים מורה לפרקליטות לחקור אזרח ספציפי? ממתי בוחרים חשוד מסויים מבין אלפים, רק משום שחקירתו עונה על צורך פוליטי?

כל ילד יודע שבטקסים לדיוק חשיבות עליונה. כדי שטקס יעבוד, כללי הטקס צריכים להישמר בקפדנות. מגרש השדים שהביאה הממשלה היה ותיק ומנוסה, וסמכותו גדולה. אולם גם למגרש שדים כזה אסור לאלתר. בחיפזונה להוציא את השד חרגה הפרקליטות מהסדר הטוב. התוצאה: לא רק שהשד לא יצא, אמינותו של מגרש השדים נפגעה.

הדיבוק עדיין איתנו. עד היום הוא הושמץ, הרצאותיו ברחבי הארץ בוטלו, והצעות חוק שונות הועלו כדי להגביל את פעילותו. ראש הממשלה יצא אישית נגדו, גם שר הביטחון, גם שרת התרבות וכמובן חברי הכנסת מהספסל האחורי של הליכוד, אלה עם הלפידים והקלשונות. כעת גייסו את פרקליטות המדינה נגדו.

ככה זה עם דיבוק: עד כמה שהוא חסר כוח, עצם נוכחותו מטילה אימה ושיגעון על כל הסובבים אותו. דיבוק קטן אחד יכול להטריף כפר שלם, והנזק שהוא גורם מבוצע לא על ידו, אלא בידי אלה שמנסים לגרש אותו. וככה זה עם דיבוק: הוא לא נרגע עד שלא מקשיבים לו. הוא מתעקש להביא קולות מהעבר. הוא מתעקש להצביע על עוול. עד שלא יוכל להשמיע את קולו הוא ימשיך להציק לנו, ימשיך להכניס רוח של טירוף במערכת.

ד"ר פרסיקו הוא חוקר במכון שלום הרטמן ומרצה בחוג למדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות