אהוד ברק, טראמפ ותוכניות שלום

אורי אבנרי
אורי אבנרי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי אבנרי
אורי אבנרי

אהוד ברק "שבר שתיקה". הוא פירסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" ובו תקף את ראש ממשלת ישראל בחריפות. במלים אחרות, הוא עשה בדיוק מה שעשה ארגון החיילים-לשעבר, שהואשמו בכך שהם מכבסים את הכביסה המלוכלכת שלנו בחו"ל.

אך מלבד ההתקפה על בנימין נתניהו, ברק ניצל את ההזדמנות כדי להגיש את תוכנית השלום שלו. נראה שהרמטכ"ל-לשעבר וראש-הממשלה-לשעבר מתכנן קאמבק, ותוכנית השלום שלו היא חלק מהמבצע הזה. בכלל, אנחנו חיים עכשיו בעונה של תוכניות שלום.

מדור הזירה

אני מכבד את האינטליגנציה של ברק. לפני שנים רבות, כשהיה עדיין סגן הרמטכ"ל, הוא הזמין אותי במפתיע לשיחה פרטית. דיברנו על ההיסטוריה הצבאית של מאה ה-17 (היסטוריה צבאית היתה אחד התחביבים שלי) ונוכחתי לדעת שברק באמת מומחה. נהניתי מהשיחה.

באחד מערבי האביב של 1999 הייתי חלק מההמון הצוהל שהתאסף בכיכר רבין בתל אביב כדי לברך את ברק, שזכה בבחירות. הוא הבטיח לנו "שחר של יום חדש". במיוחד הוא הבטיח לעשות שלום עם הפלסטינים.

מבחינה אינטלקטואלית ברק עולה בהרבה על כל הפוליטיקאים בזירה הישראלית. אבל אינטליגנציה עלולה להוות מכשול. אנשים אינטליגנטיים מאוד עלולים להיות שחצנים. מכיוון שברק היה בטוח לגמרי שיש לו את כל התשובות, הוא ביקש מהנשיא ביל קלינטון להזמין את יאסר ערפאת לפגישה משולשת.

למחרת היום דיברתי עם ערפאת, וראיתי שהוא מודאג מאוד. הרי שום דבר לא היה מוכן לפגישה, לא היו חילופי דעות מוקדמים, כלום. ערפאת לא רצה לבוא, אבל אי אפשר לסרב להזמנה של נשיא ארה"ב. ברק, שהיה בטוח בעצמו, הציג את הצעת השלום שלו. היא היתה באמת נדיבה יותר מכל ההצעות הישראליות הקודמות, אך היא לא הגיעה ולו למינימום הדרישות של הפלסטינים. הוועידה התפרקה.

מה עושה דיפלומט בנסיבות כאלה? הוא מודיע: היו לנו חילופי דעות מועילים. אמנם לא הגענו עדיין לידי הסכמה מלאה, אבל המשא והמתן יימשך, ואם יהיה צורך תתקיימנה עוד ועידות, עד שיושג הסכם. ברק לא אמר זאת. הוא גם לא אמר: מצטער, לא היה לי מושג על נקודת ההשקפה הפלסטינית. עכשיו אלמד אותה בכובד ראש.

במקום זאת ברק חזר הביתה והכריז שישראל הציעה הצעות נדיבות ללא תקדים, שהפלסטינים דחו את הכל, שהפלסטינים רוצים לזרוק אותנו לים וש"אין לנו פרטנר לשלום". אילו נאמרו משפטים אלה על ידי מנהיג ימני, היו הכל מושכים בכתפיים. אבל כשזה בא מפי "מנהיג מחנה השלום", המלים הללו היו הרות אסון. התוצאות שלהן מורגשות עד היום.

עכשיו מופיע ברק, ברק החדש, ובידיו תוכנית שלום חדשה. מה היא אומרת? המטרה, לדבריו, היא "הפרדה" מהפלסטינים. לא שלום, לא שיתוף פעולה, רק הפרדה. להיפטר מהם. "שלום" כבר אינו סחורה.

להיפרד איך? ישראל תספח את השכונות היהודיות החדשות במזרח ירושלים ואת גושי ההתנחלות. ואז מגיע העיקר: האחריות הביטחונית הכוללת בגדה המערבית תישאר בידי צה"ל "ככל שדרוש". כלומר, המשך הכיבוש בלי סוף. ולסיום, המסקנה העצובה: "גם אם אין אפשרות לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשלב זה - וסביר שאין אפשרות כזאת..."

אם יש פלסטיני אחד שיקבל תנאים אלה, אהיה מופתע. אבל לברק, אז וכיום, לא אכפת מה חושבים ומה מרגישים הפלסטינים. בדיוק כמו נתניהו, שהוא לפחות די הגון כדי לא להציג "תוכנית שלום". ובדיוק כמו טראמפ.

טראמפ אינו גאון כמו ברק. אבל גם לו יש "תוכנית שלום", שנראה שהיא מציעה מדינה פלסטינית המורכבת מאיים מבודדים אחדים בגדה המערבית, בלי ירושלים ובלי צבא. זה שיגעון גמור. אין אדם בעולם הערבי שיקבל את זה. גרוע מזה, מי שמציע קריקטורה כזאת של מדינה מראה שהוא בור גמור. וכאן מוקד הבעיה: זה גרוע מסתם בורות. זה חושף בוז תהומי לפלסטינים ולערבים בכלל. יש כאן אמונה בסיסית שהרגשות של הערבים – אם בכלל יש להם רגשות – אינם חשובים. גישה זו היא שריד מהתקופה הקולוניאלית.

יש דרך פשוטה להבין לנפש הזולת: להיכנס לעורו. לדמיין שאתה במקומו. מה היית חושב? מה היית מרגיש? בעיני המוסלמים, כמו בעיני היהודים, ירושלים אינה סתם עיר. שום מוסלמי אינו יכול לוותר על ירושלים. ההחלטות האחרונות של הנשיא טראמפ לגביה הן – לומר זאת בעדינות – אידיוטיות. הערבים נסערים, לישראלים זה לא אכפת. המשרתים הערביים של ארה"ב, הנסיכים וכל השאר, מודאגים מאוד; התקוממות של המוני הערבים עלולה לטאטא אותם מהבמה.

ולשם מה? למען כותרת בעיתון? טראמפ תפס עלינו טרמפ.

לפני כ-20 שנה חיברתי עצומה, בשיתוף עם ידידי המנוח פייסל אל-חוסייני, שעליה חתמו מאות ישראלים ופלסטינים. כותרת העצומה היתה "ירושלים שלנו", והיא נפתחה במלים: "ירושלים היא שלנו, הישראלים והפלסטינים - מוסלמים, נוצרים ויהודים".

ובהמשך: "ירושלים שלנו היא פסיפס מרהיב של כל התרבויות, הדתות והתקופות שהעשירו את העיר, מאז ימי קדם ועד עתה – כנענים ויבוסים ובני ישראל, יהודים ויוונים, רומאים וביזנטים, נוצרים ומוסלמים, ערבים וממלוכים, עותמאנים ובריטים, פלסטינים וישראלים".

והלאה: "ירושלים שלנו צריכה להיות מאוחדת, פתוחה לכל באיה ושייכת לכל תושביה, בלי גבולות ובלי גדרי תיל בלבה"".

והמסקנה המעשית: "ירושלים שלנו צריכה להיות בירת שתי המדינות שתחיינה זו לצד זו בארץ הזאת - ירושלים המערבית בירתה של מדינת ישראל וירושלים המזרחית בירתה של מדינת פלסטין".

הלוואי ויכולתי להדביק את העצומה הזאת לדלתות הבית הלבן.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ