טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפעמים התלמידים פשוט צריכים לסתום את הפה

452תגובות

לאחרונה הזדמן לי להעביר הרצאת אורח בנושאי כלכלה בכיתה של בתי, הלומדת בחטיבת ביניים בשכונה בעלת מאפיינים סוציו־אקונומיים גבוהים במרכז הארץ. יצאתי צרוד ומותש משיעור בן שעה. אולי כבר שכחתי איך זה כאן (אני מתגורר בקנדה שנים ארוכות ונמצא עם משפחתי בשנת שבתון בישראל), אך לאחר יותר מ–15 שנות הוראה בקנדה שבהן לא זכור לי שנתקלתי בבעיות משמעת, הייתי המום מכמות האנרגיה שהשקעתי כדי לגרום לתלמידים להקשיב ולהתרכז. ייתכן כי למרות כל הפעלולים המיוחדים שהשתמשתי בהם, ההרצאה היתה גרועה, אבל החוויה שלי התחברה לתלונות הרבות שאני שומע מבנותי מתחילת שנת הלימודים על רעש בכיתה, בזבוז זמן ומורים שמאבדים כל שליטה על מהלך השיעור.

כשתלמיד לא מפיק דבר בכיתה ופשוט מעביר את הזמן, הרגלי הלמידה והסקרנות הטבעית נפגעים פגיעה קשה. בנוסף, אף על פי שמספר שעות ההוראה השנתי שילדי ישראל מקבלים הוא מהגבוהים בעולם, בגלל הבלגן והרעש המורים בדרך כלל לא מכסים את כל נושאי הלימוד הנדרשים בכיתה, והאחריות לכך עוברת אל התלמידים, ולמרבה הצער, גם להוריהם. אלה שידם משגת, נעזרים במורים פרטיים, מה שמגדיל את הפערים בין תלמידים ממגזרים שונים. כך יוצא, שבוגר תיכון ממוצע יודע אולי איך לשרוד במערכת, אך הוא בעל הרגלי למידה גרועים במיוחד וחוסר חיבה, במקרה הטוב, ללימודים.

איך הגיעה מערכת החינוך בישראל למצב כזה?

ההסבר למציאות זו מורכב, וכולל סיבות כלכליות ותרבותיות. גודל הכיתות, שכר המורים ומעמד מקצוע המורה, תרבות הדיבור באופן כללי בישראל, אווירת הלימודים בכיתה והעדר גיבוי מצד ההורים למורים ולמנהלי בתי הספר — כולם ממלאים תפקיד חשוב.

כאורח בישראל לשנה, מיד התחלתי להשוות. ממה נובע הפער האדיר בין הישגי התלמידים בקנדה להישגיהם בישראל? במבחני PISA האחרונים (2015), מבין 35 מדינות ה–OECD דורגה קנדה בקריאה, במדעים ובמתמטיקה במקומות השני, השלישי, והחמישי, בהתאמה, ואילו ישראל, במקומות ה–28, ה–29 וה–30. סטארט־אפ ניישן? לא ממש. מצבו היחסי של התלמיד הישראלי הממוצע רע ומר.

דווקא קנדה, שמושמצת תכופות כמי שמעודדת בינוניות וחוסר חתירה למצוינות (בכל תחרות גם האחרון מקבל מדליה), מצליחה כל כך באופן עקבי במבחנים הבינלאומיים (PISA, TIMSS). למרות מיעוט שיעורי הבית שם, ו"בזבוז הזמן" על שיתוף החברים לכיתה בחוויות ובתובנות, מתברר שהתלמידים שם לומדים היטב.

מה ההבדל בין שתי המדינות? הנתון היבש המשמעותי ביותר הוא הבדלי השכר של המורים. הדו"ח האחרון של ה־OECD, שפורסם לפני כמה חודשים (Education at a Glance), מראה כי אם מביאים בחשבון את כוח הקנייה (PPP), מורה קנדי בעל 15 שנת ותק מרוויח כפול ממקבילו הישראלי. זהו נתון דרמטי, אם כי הנתונים בדו"ח הם מ–2015, ובעשור האחרון שכר המורים בישראל עלה ריאלית ב–33%. בשבועות האחרונים אף נחתם הסכם להעלאת שכר משמעותית נוספת עם ארגוני המורים, כך שהפער במגמת הצטמצמות. בנוסף, מדינות מסוימות, אסטוניה למשל, מצטיינות במבחנים הבינלאומיים למרות ששכר המורים שם נמוך מזה הנהוג בישראל, ואחרות (לוקסמבורג), מפגרות בביצועים האקדמיים למרות שכר גבוה במיוחד — פי ארבעה מהשכר בישראל. כך ששכר המורים חשוב, אך הוא אינו חזות הכל.

קנדה היא מדינה עשירה יותר מישראל, אך על פי נתוני ה־OECD ההוצאה על חינוך כאחוז מהתוצר דומה בשתי המדינות: 5.8% בישראל לעומת 6.2% בקנדה. גם בסעיף זה ישראל השקיעה המון בעשור האחרון ומדביקה את הפער. גודל הכיתה הממוצע בישראל נמצא אף הוא במגמת ירידה בעשור האחרון.

כמי שמכיר את שתי המדינות היטב, ההתרשמות שלי היא שהתבלין הסודי להצלחה הקנדית הוא פשוט: משמעת ודרך ארץ. התלמידים שם ממושמעים, מכבדים את מוריהם ואת חבריהם, ומפיקים יותר מהזמן שהם מבלים בבית הספר. כשמצרפים לכך שכר גבוה יותר, המאפשר למורים להתפרנס בכבוד והופך את מקצוע ההוראה למכובד ומבוקש, הנוסחה עובדת.

העלאת שכר המורים, הקטנת מספר התלמידים בכיתה, והשקעת משאבים נוספים במערכת החינוך הם צעדים חיוניים ומגמה זו חייבת להימשך בישראל כדי לפצות על שנים של השקעת חסר. אך במקביל, וכצעד משלים והכרחי, אווירת הלימוד בכיתה חייבת להשתנות. בזמן שכיהנה כחברת כנסת, עינת וילף ניסתה להדגיש את חשיבותה של אווירת הלימודים בכיתה כתנאי הכרחי למצוינות. מחקר אמפירי שנערך במרכז טאוב ב–2013 על ידי כרמל בלנק ויוסי שביט מצא אף הוא קשר חיובי חזק בין מיעוט בעיות משמעת להישגים אקדמיים. למרבה הצער, הנושא ירד לחלוטין מסדר היום.

דעתי היא שבמשולש מורה־הורה־תלמיד דווקא ההורים הם החוליה החלשה. במקום לתת את מלוא הגיבוי לצוות המורים והמנהלים לטפל בכל בעיית משמעת במלוא החומרה, כל הורה שומר על הגוזל הקטן שלו, ומפגין זלזול כלפי המערכת — והמורים נרתעים. כל פגיעה קטנה בתלמיד גוררת חפירות אינסופיות והתלהמות בקבוצות וואטסאפ של הורי הכיתה. מעורבות זה סבבה, אבל תנו למורים לעבוד.

הזלזול שמפגינים התלמידים כלפי המערכת לא נוצר יש מאין. הוא ניזון מתרבות הדיבור בבית, ברחוב, ברדיו, בטלוויזיה ובכנסת. אך השינוי יכול לצמוח דווקא מתוך מערכת החינוך ולחלחל החוצה. כמו שבצבא חייל יודע לקבל את מרות המפקד, ניתן לאכוף משמעת גם על התלמידים. מערכת החינוך חייבת לנהוג באפס סובלנות כלפי בעיות משמעת גם אם ענישה משמעתית של תלמידים לא תמצא חן בעיני ההורים. זו הדרך היחידה להשבת השקט לכיתה, שתוביל להקניית הרגלי למידה טובים לתלמידים ולשיפור בהישגים. אין מה לעשות, כדי שתהליך הלמידה יתרחש, התלמידים צריכים, לפעמים, פשוט לסתום את הפה.

ד"ר ברנע הוא מרצה בכיר למימון באוניברסיטת HEC Montréal, שבקוויבק, קנדה, ומתארח לשנת שבתון במרכז הבינתחומי בהרצליה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true