טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה רק עם מינוי דיגיטלי של הארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המיעוט החילוני הנרדף

175תגובות
ההפגנה באשדוד, הערב
אילן אסייג

העניין הציבורי המועט יחסית במאבק המתחדש על הנהגת מרצ ובהקמתה של שדולה חילונית בכנסת, שחלק גדול מהח"כים הלא דתיים בוחר בכלל להתכחש אליה, מספר את סיפור השעה. המחנה החילוני הוא מיעוט שברירי ובטל, מעין תשליל ללובי המתנחלי האפקטיבי, שיודע לרתום את משאבי המדינה לתועלתו, או למחנה החרדי ההולך וגדל בטור הנדסי, המיומן בהפעלת לחצים פוליטיים. כמעט מצחיק שהשדולה למען ארץ ישראל, שמרכז בעורמה ובחיוניות ח"כ בצלאל סמוטריץ', חולקת אותה הגדרה פרלמנטרית עם הכינוס החילוני שהתרחש בשבוע שעבר בכנסת.

ישראל, המתנשאת על שכנותיה שהתברכו בשלל תרבויות פונדמנטליסטיות ופרימיטיביות, היתה מאז ומתמיד מדינה דתית — יותר מכפי שנהגה לתפוש את עצמה. האלוהות היתה קיימת מאז ומתמיד כעובדה בעלת תוקף וערך גם במערכת החינוך וגם בצבא, שכעת מתרבות ההתרעות כי הם נשטפים בתעמולה דתית. ישראל בבסיסה כלואה במבנה משורג של דת ומדינה, המשעבד את האוכלוסייה היהודית לגופי דת מונופוליסטיים שנגועים בכוחנות מושחתת, כמו הרבנות וחברה קדישא, ומונע ממנה אופציות אלמנטריות כמו נישואים אזרחיים.

עם זאת, לא מופרך להניח כי מאז נסיקת הציונות הדתית המתנחלית, המבססת את זהותה האידיאולוגית על הבטחה אלוקית, וההכרעה הדמוגרפית החרדית, הולכת וגדלה השפעת הדת בציבוריות הישראלית. כדי להבין זאת יש להתבונן לא רק בתופעות כמו ייחוס התרחשויות פיזיקליות לאלוהים בחומרי הלימוד, וגם לא רק בכוונות שנידונות ברצינות להפריד בין גברים לנשים במוסדות לימוד, כדי לרצות את החרדים.

כדאי להסתכל, למשל, על מה שקרה למפלגה כמו יש עתיד, שאמנם הוקמה על גלי המחאה החברתית, אך במידה רבה זיהתה את עצמה ותיפקדה כמנגנון אנטי־דתי, שחתר להפסקת הכפייה הדתית, להפרדת הדת מהמדינה ולקידום עקרונות ליברליים חילוניים.

כיום מתפקדת יש עתיד כאלטרנטיבה כלשהי לשלטון נתניהו, ולפי הבון־טון הנוכחי היא מניפה את דגל הניקיון המוסרי אל מול הסיאוב המפא"יניקי של הליכוד. יאיר לפיד לא רק שלח את אשתו להפריש חלה והצטלם חבוש כיפה ועטוי טלית בכותל, אלא בעיקר הקפיד להתפשט מהזיהויים החילוניים המובהקים ולשמוט את הדגל החילוני האזרחי שהניף. הלקח הגדול שלו משנותיו בפוליטיקה הוא שהחילוניות יכולה להביא מאן דהוא לסף מסוים, אך לא לעמדת הכרעה.

לכל זה אפשר להוסיף את הדה־לגיטימציה המהממת לעמדות אתיאיסטיות, שאינן מושמעות כלל במרחב הציבורי ונחוות כלא פחות מדעות פוגעניות שאסור להשמיע, כמו קללות. או את העובדה שהורה חילוני ששולח את בתו הפעוטה לגן יודע מראש שעליו להתמודד עם קונפליקט חינוכי בסדר גודל שהורה דתי לא היה מעלה על דעתו להכיל. כי אלוהים נמצא בגני הילדים, על לוחות השעם, בטקסי אמא ואבא של שבת ועוד — גם בגני הילדים החילוניים בערים החילוניות.

המיעוט החילוני בישראל לא מבין אפילו כמה אלימות — ממוסדת ונורמטיבית — מופעלת כלפיו. הלקח מבחינתו הוא להתחיל להתנהג כמיעוט נרדף שנלחם על חייו. כמו שמפוני גוש קטיף חוו את עצמם בהתנתקות. כן, עד כדי כך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#