בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרושים עובדים לא ערבים

62תגובות
קניון ממילא. למצולמים אין קשר לכתבה
אמיל סלמן

"דרושים עובדים אחרי צבא" היא לשון שכיחה במודעות דרושים רבות. אזרחים ערבים בכל רחבי הארץ רואים שלטים כאלה בעירם או בעיתונים ומרגישים זרות ודחייה. האמירה במודעה היא מסר למחפשי עבודה ערבים שאינם רצויים. הרי הזכות לעבוד אינה שמורה רק למי ששירתו בצבא.

המעסיקים עשויים לטעון שהם תרים אחר "עובדים איכותיים" או "פניות ומחויבות לתקופה ארוכה" - חס וחלילה אינם מתכוונים להפלות ולמנוע מערבים להתקבל לעבודה, ובוודאי לא יטענו ששירות צבאי מהווה קריטריון רלוונטי למכירה בחנות בגדים או למלצר בבית קפה - ובכל זאת קשה לא להתפלא כיצד מודעה כזאת לגיטימית במדינה בה חמישית מאזרחי המדינה לא מוזמנים לשרת בצבא. גם אם זה לא נעשה בכוונה, ברור שהמודעות הללו מדירות אותם מלהיות עובדים פוטנציאלים.

זה לא רק מרחב העבודה שנסגר בפניהם, אלא גם המרחב הציבורי, שכן המשפט "דרושים עובדים אחרי צבא" מעביר לעוברים ושבים הערבים שהמרחב הזה שייך ליהודים. ייתכן שהמסר הזה לא עלה על דעתה של מנהלת החנות היהודייה שכתבה את השלט, וגם זה עצוב, כי זה אומר שהיא לא רואה את אזרחי המדינה הערבים בכלל. אם היא עובדת במרחב "ריק" מערבים, מדוע שתיזכר בהם דווקא עכשיו, עם כתיבת שלט קטן לחיפוש עובדים?

אבל המרחב בכלל לא ריק. בניגוד להפרדה הנפוצה במקומות מגורים ובמערכות החינוך, ערבים ויהודים בכל הארץ נמצאים יחד יותר ויותר במקומות עבודה, מרכזי קניות ובתי קולנוע. במציאות בה הערבים לא נתפשים מלכתחילה כשווים ובעלי השפעה בחברה, ברור שעצם הנוכחות המשותפת משמרת את חוסר השוויון, ההדרה והאפליה. כ-20% מאזרחי המדינה עובדים, קונים, ומבלים במקומות שבהם שפתם ותרבותם נאלמת ומושתקת, נוכחת נפקדת. השומרים בכניסה בהחלט מבחינים בהם, אך לאחר שנכנסו הם שקופים ולא רצויים.

זה יכול להיות גם אחרת. אפשר להפוך את המרחב הציבורי לכזה שמכבד את השותפות הערבית-יהודית. צעד ראשון, למשל, יהיה הסרת שלטים המפלים את הערבים דוגמת מודעות "הדרושים אחרי צבא" ממרחבי המסחר והתעסוקה. האחריות לכך מוטלת על בעלי החנויות וגם על הציבור, שצריך לדרוש את הסרתם בשל אפליה.

הצעד הבא הוא לחגוג את השותפות הערבית-יהודית. כשזה יקרה, נחנה במַוואקֶף א-סַיארַאת אלאַרדי (חניון תת קרקעי) וכשנעלה לקניון נחפש את המפה הדו-לשונית, שם ניווכח שהחנות שאנו מחפשים היא מאוג׳ודה באל-טַאבֶּק א-תַ'אלֶת' (נמצאת בקומה השלישית). אולי יום אחד ניכנס לקניון בזכות הנחות ומבצעים מיוחדים לכבוד עִיד אלמִילַאד (חג המולד) או עיד אלאַדחא (חג הקורבן), או נשתה כוס קפה במסעדה ונראה פרסומים לבוקר מלא פעילויות מיוחדות להורים וילדים בגלל שחופשת החורף בבתי הספר הערביים בישראל בדיוק החלה.

זו לא אוטופיה, זו מציאות אפשרית. למרות הצהרות ופעולות של פוליטיקאים המנסים להחמיר את ההפרדה ולדרדר את היחסים בין ערבים ויהודים, מרבית האזרחים יוצרים מציאות שאסור להתכחש אליה. אנו חיים כאן יחד, שני עמים, והמרחב הציבורי שייך לשנינו. עלינו מוטלת האחריות ליצור פה חברה שוויונית ומשותפת.  

נסרין מורקוס היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי, יעלה מזור היא רכזת פרויקטים במחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו