בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להגביל טייקונים ברכישת כלי תקשורת

10תגובות
מימין למשאל: ארנון מילצ'ן, בנימין נתניהו, שאול אלוביץ' ונוני מוזס

המצב העסקי של כלי התקשורת בישראל אינו אמור למשוך משקיעים נלהבים. אדם הרוכש בעלות בכלי תקשורת מחפש השפעה. לא השפעה על החיים בישראל — על המצב המדיני או הביטחוני, על עניינים חברתיים — אלא על מעמדו ומצבו הכלכלי האישי. ראינו לפחות ארבע דוגמאות בעשור האחרון לסוג ההשפעה שמחפשים בעלי כלי תקשורת: אליעזר פישמן ב"גלובס", נוחי דנקנר ב"מעריב", שאול אלוביץ' ב"וואלה", ונוני מוזס ב"ידיעות אחרונות" — כולם ראו בכלי התקשורת שבבעלותם אמצעי לשיפור מעמדם ומצבם הכלכלי.

פישמן, שהותיר חובות של כ–5 מיליארד שקל לבנקים, הגיע לחוב מפלצתי כזה הודות לגלובס, שאיפשר לו לנהל מערכת יחסים בשיטת המקל והגזר עם בנקאיו. דנקנר קנה את מעריב כדי לבלום רפורמות ויוזמות שאיימו לפגוע בעסקיו בתחום התקשורת, הביטוח, המזון, המלט, ובריכוזיות הכללית של קבוצת אי.די.בי. אלוביץ' גילה שאתר וואלה מעניין מאוד את ראש הממשלה, וכופף את הסיקור באתר כדי לרצות את ידידו הקרוב ולקבל ממנו בתמורה הטבות ענק ל"בזק". ומוזס פעל בעוצמה באמצעות חברי כנסת שרתם כדי להחליש את מתחרהו הגדול, "ישראל היום". בהמשך הוא גם ניהל שיחות, שהוקלטו על ידי עד המדינה ארי הרו, שבהן הציע לבנימין נתניהו סיקור אוהד תמורת החלשת ישראל היום.

מוטבי הסיקור הם תמיד אנשים בעלי יכולת להשפיע על עסקי המיטיב: פוליטיקאים, בנקאים, מפרסמים, רגולטורים. אין כאן שום אידיאולוגיה. זוהי השפעה פסולה, מושחתת וזרה לאינטרס הציבורי. והיא מעוררת את השאלה, אם לא הגיע הזמן להגביל אנשי עסקים מסוימים ברכישת כלי תקשורת. לפני שדנים בכך כדאי לשים לב לדבר מעניין: פישמן, אלוביץ' ודנקנר קרסו כלכלית בחמש השנים האחרונות, למרות מאמצי העל שלהם לשמר את כוחם באמצעות שימוש פסול בכלי התקשורת שבשליטתם. ניתן להסיק מכך ששיקולים זרים בהחזקת כלי תקשורת מתפוצצים בפרצוף של בעליהם, אבל זוהי מסקנה חלקית. נכון יותר להגיד, שלמי שמחזיק בכלי תקשורת משיקולים זרים יש כנראה קופת שרצים או בעיות עסקיות קשות, הגורמות לו לרצות להחזיק בכלי תקשורת. כלומר, מצבו הבסיסי הוא הבעייתי, ואיכשהו הוא מקווה ששליטה בעיתון/אתר יכולה לסייע לו לשקם את עסקיו באמצעות יחסי תן וקח עם בנקאים, פוליטיקאים ורגולטורים.

אין בעובדה שהשוק הסתדר לבד כשאותם אנשי עסקים קרסו כדי להרגיע את החששות; כי עד שהם קורסים הם גורמים לנזקים אדירים למקצוע העיתונות, לכלכלה, לאמון הציבור ולדמוקרטיה. זוהי השחתה לרוחב ולעומק, והיא מקבעת מערכת יחסים עקומה ורקובה בין כלי תקשורת למושאי הסיקור שלה. המסקנה הנדרשת מהאירועים האלה היא, שלא ניתן להתייחס לכלי תקשורת מרכזי כאל עסק רגיל, שכל אחד יכול להחזיק בו. חוק הריכוזיות שנחקק ב–2013 הסדיר שורה של עניינים הנוגעים לריכוזיות המשקית, ובכלל זה קבע, כי אין לאפשר לתאגידים שמחזיקים בחברות ריאליות משמעותיות להחזיק גם בגוף פיננסי משמעותי. כלומר, החוק אוסר על אדם להיות בה בעת מלווה גדול ולווה גדול.

פרשות אלוביץ'/דנקנר/פישמן הן הזדמנות ראויה להחיל את ההפרדה הזאת גם על כלי תקשורת ולקבוע, כי תאגידים עסקיים בעלי היקף פעילות משמעותי בישראל (כלומר, הכפופים לרגולציה המקומית) אינם יכולים להחזיק במקביל בכלי תקשורת מרכזי. אם ההשפעה שאותם אנשי עסקים מחפשים היא רק לצורך עסקיהם הפרטיים — אפשר לראות במגבלה כזאת פגיעה מידתית ונחוצה כדי להגן על העיתונות ועל מקבלי החלטות מנחת זרועם של אלה הרואים בעיתונם כלי נשק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו