בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אני מחבלת? אני לא יכולה אפילו לרמוס נמלה"

48תגובות

"כמו בכל יום אחר, נכנסתי לתחנת הרכבת באר שבע מרכז. לפני בתור היו כ-20 אנשים. איש מהם לא נדרש להראות תעודה מזהה. פתאום אחת השומרות פנתה אלי, מבקשת שאראה לה תעודת זהות. עניתי לה שאין לי, ששכחתי בבית – בלוד, אבל אז נזכרתי שיש עלי רישיון נהיגה. השומרת ענתה: 'אז סעי ללוד, כי לתחנת הרכבת הזאת את לא מורשית להיכנס'. שתי שומרות דחפו אותי החוצה, תוך שהן צועקות עלי שאני מעוכבת לשלוש שעות עד שתגיע משטרה. תוך עשר דקות הגיעה שוטרת והראיתי לה את רישיון הנהיגה. השוטרת אמרה כי שומרי הרכבת הם שמחליטים אם אכנס לרכבת או לא, וכי הדבר אינו בסמכות המשטרה להחליט. אבל הראיתי לכם תעודה מזהה עניתי, באיזה חוק? באיזה זכות איני מורשת להיכנס? אם את לא המחליטה, אז מה התפקיד שלך? היא ענתה, התפקיד שלנו הוא להגן על אזרחי מדינת ישראל. יאללה שחררי, אל תעכבי אותנו יותר. לכי מפה, סעי באוטובוס".

האישה שדבריה מובאים לעיל היא תושבת לוד, אזרחית ישראלית. האין זה תפקידן של רשויות החוק להגן עליה? אם לשפוט לפי כמות המקרים המשפילים שחוות נשים מוסלמיות ישראליות, התשובה היא כנראה לא. רבות מעידות על יחס משפיל שכזה על בסיס יום-יומי. "לצערי הרב עצם העובדה שאני עם כיסוי ראש כבר מציבה אותי בעמדה של חשודה", היא מעידה.

בשנים האחרונות העסיקה אותי רבות שאלת החוויה של נשים מוסלמיות במרחב שלא מתאמץ להסתיר את רתיעתו המיידית מהן. דומה כי החג'אב מספר עליהן סיפור זהותי, שאת פרטיו אנחנו נוטים באופן טבעי להשלים לעצמנו בראש, בהתבסס על סטראוטיפים, או היכרות שטחית ומוטה עם מאפייני החיים בחברה המוסלמית. סקרנותי זו נבעה בעיקרה מהשאלה מה ניתן להבין מחוויותיהן של אותן נשים מוסלמיות על החברה שלי, היהודית-ישראלית, חברת הרוב השולטת, ומהן המשמעויות הפוליטיות המשתקפות מכך. סקרנות זו הובילה אותי לשוחח עם עשרות נשים, מרביתן סטודנטיות הלומדות בירושלים, משכילות, מודעות – חברתית ופוליטית – כדי לנסות להבין, ולו במעט את נקודת מבטן, ומתוך-כך לחשוב מה ניתן לשנות.

דומה שחשדנות, דעה קדומה ובעיקר פחד הנובע מהכללה הם המלבים את היחס השלילי הקולקטיבי לו זוכות מוסלמיות ברחוב הישראלי. א' מירושלים מעידה שבכל פעם שהיא עולה לאוטובוס או לרכבת הקלה, איש מהנוסעים אינו מעז לשבת לידה. "אני לא זוכרת פעם אחת שמישהו התיישב לידי באוטובוס, גם לא כשהיה מאד צפוף. אני חושבת שאנשים מפחדים שאוציא סכין ואדקור אותם, או שאתפוצץ או משהו, ואני? אני לא יכולה אפילו לרמוס נמלה. יום אחד עליתי לאוטובוס ושמעתי בחור אומר לחברו 'הנה עלתה מחבלת'. הם חשבו שלא שמעתי, או שאינני מבינה עברית, אבל שמעתי והבנתי, וזה עשה לי ממש רע. מפריע לי שאנשים מגדירים אותי רק לפי הלבוש ושהאופן בו אני נראית גורם לאנשים לפחד ממני, לשמור מרחק, להניח הנחות ולדבר עלי מאחורי הגב".

אם פחד הוא מהמניעים המרכזיים ליחס השלילי לו זוכות נשים מוסלמיות העוטות כיסוי ראש בישראל, הרי שהוא נוכח גם בקורבן. רבות מעידות שהן מרגישות פחד, בייחוד בזמנים מתוחים ביטחונית, להסתובב באזורים מעורבים. לעיתים חווייתן אינה מסתכמת במבטים בוחנים או באי אלו הגבלות (תנועה, כניסה וכדומה), אלא עוברת גם לאלימות מילולית או פיזית.

ל' מספרת על תקיפה שעברה ברכבת הקלה בירושלים. "זה היה ב-2015, קצת אחרי שנרגע המצב הביטחוני הלחוץ. חיכיתי לרכבת הקלה ברחוב יפו בעיר, שתי נשים יהודיות הצמידו אותי לקיר והחלו להכות אותי. הייתי בהריון. כעסתי מאד והייתי מתוסכלת, כי כל זה קרה רק בגלל הזהות שלי ולא בגלל שום דבר שעשיתי באופן אקטיבי. הרעיון של החג'אב הוא לא למשוך תשומת לב, לא להיפך, אבל פה אני מרגישה שכדי לא למשוך תשומת לב עלי להוריד אותו".     

מ' אינה עוטה חג'אב. "זה שאני לא לובשת חיג'אב משחרר אותי מהסטיגמה. בעיני היהודים אני פחות מפחידה. אני מה שנקרא 'ערבייה טובה', כזו שהיא לא פרימיטיבית, אלא מודרנית. ברור שזה עוזר לי בחיים. אותי פחות עוצרים, פחות נטפלים, פחות משפילים, כי אני לא נראית. זה מקשה עליהם לדעת".

ישנה תופעה הולכת וגוברת של נשים מוסלמיות שבוחרות לשנות את אופן לבושם. רבות טוענות כי המניע לשינוי הוא היכולת לטשטש את זהותן ובכך למזער את התגובות השליליות. בשנים האחרונות נכנס לאופנה כיסוי ראש בשם טורבן, שמזכיר את כיסוי הראש של יהודיות דתיות, מה שמסייע לטשטוש זהותן המוסלמית. ת', אחות בבית חולים, מעידה על יחס קשה אליו נחשפה לפני שאימצה את הטורבן, "ראיתי את הטורבן כטרנד אופנתי הולך וגובר וקראתי איך נשים מוסלמיות הפכו משוחררות יותר בזכותו, בעיקר באירופה וארה"ב, אז החלטתי לאמץ אותו. היום אני מרגישה פחות פחד ודחייה מצד המטופלים. פעם לאנשים היה יותר קשה לקבל ממני סיוע. היום חושבים שאני יהודייה דתיה ויותר פתוחים כלפיי". 

תהליך ההיפרדות מלבישת החג'אב בצורותיו המסורתיות, אינו מתבטא רק בשינוי אופן לבישתו, אלא אף בהורדתו. משיחות עם מספר נשים כאלו, עולה קשת רחבה של סיבות שהובילו למהלך המדובר. חלק מהסיבות קשורות לבית והסביבה ממנה הן מגיעות. אחרות קשורות למרחב הישראלי המעורב, בו נגזר עליהן במודע או לא, מרצון או לאו דווקא, להיטמע; כך מעידות אלו שבחרו להורידו.  מ', שגרה במזרח ירושלים, מספרת ש"ישנה תחושה של אי-ביטחון, בעיקר בזמנים מתוחים, להסתובב במרחב מעורב עם חג'אב. אם נשים הן אוכלוסייה מוחלשת בחברה, תארי לעצמך מה זה להיות גם אישה, גם מיעוט מוסלמי, וגם מיעוט לאומי. אנחנו מטרות קלות".

ואולם, ההחלטה להוריד את החג'אב מלווה פעמים רבות במאבקים קשים במרחב הביתי. בחורות רבות מספרות על ההתמודדות הקשה לא רק בבית המשפחה הגרעינית, בעיקר מול המשפחה המורחבת, השכונה או הכפר בו גדלו. מתוכן, יש המתייחסות לתהליך ההורדה ככפייה מצד המרחב המעורב, אשר גוזרת עליהן חוויות קשות במרחב הביתי: התייחסות אליהן כאל מי שהפכו לפרוצות, ניתוק קשרים, נידוי מהחברה ועוד.

העדויות המוצגות לעיל הן קצה הקרחון של קשת החוויות עימן מתמודדות נשים מוסלמיות, עם חיג'אב או בלעדיו, בעת הימצאותן במרחב הישראלי המעורב. נשים המבקשות להגשים את עצמן, נאלצות להילחם בשיניים על פעולות בסיסיות כמו לנסוע ברכבת. 

החוויות שלהן מעלות תהיה כלפי יכולתנו כחברה להכיל את השונה מאתנו. ואם לא להכיל, לפחות לנהוג באופן סביר ולא משפיל ומבזה. אני קוראת לכם לא להיות אלה העומדים מהצד, קולטים את הסיטואציה ושותקים. הרימו קול צעקה, בעיקר בשבילן, אבל גם בשבילנו, החברה הישראלית. 

הכותבת היא סטודנטית לתואר שני באוניברסיטה העברית. עבודת התזה שלה עוסקת בשאלות הפוליטיות המשתקפות מחוויותיהן של נשים מוסלמיות עוטות חיג'אב במרחב המעורב הישראלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו