בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוטב ללמוד דבר אחד מנאום עבאס, את מסקנתו

72תגובות

המשיחיות היהודית ורעיון "גאולה בידי שמים" שימשו בין היתר כתירוץ לכך שהעם היהודי לא נטל אחריות לגורלו, וכצידוק לחוסר יכולתו לחולל מהפך במעמדו ולהפוך מאוסף של קהילות פזורות ונטולות זכויות על פי רוב, לעם ריבון במולדתו. האמונה היתה ועודנה כי עם ביאת המשיח, הבעיות של העם היהודי ושל העולם כולו ייפתרו ומלכות שדי תתפוס את מקומה עלי אדמות. אומנם מנחם מאוד, אך לא מעשי כפתרון.

הציונות המודרנית בעטה בכל כוחה בהצטדקות ועוד יותר בתירוצים, והולידה את מדינת ישראל. מנהיגי הציונות קראו את המפה המדינית, הביטחונית, ההתיישבותית, הדמוגרפית והחברתית והתאימו לה את הדרכים להשגת המטרה: כינונה של מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי, גם במחיר של ויתור על חלק מארץ ישראל.

בדומה למשיחיות המייחלת לעתיד בו "וחי זאב עם כבש", כך רבים מחסידי פתרון שתי המדינות, מבקשים לאחרונה לכונן את המדינה האחת, שבה יחיו שווי זכויות יהודים, ערבים ואחרים. בצר להם, בחלומם המשיחי על מדינה אחת - פדרציה, קונפדרציה, כל אזרחיה ועוד - הם מבקשים להסיר מעצמם את תחושת האחריות והמחויבות להשגת הפתרון האפשרי היחיד בהסכמה.

את עמדתם החדשה הם מעמידים על הנימוק המעשי. הם מאמצים את המנטרה של מתנגדי הפשרה, החלוקה וההיפרדות - הגורסת כי המציאות הדמוגרפית והמרחבית בגדה המערבית היא בלתי הפיכה, ולא יהיה ניתן לפנות 20 אחוז מהישראלים הגרים מעבר לקו הירוק, ולפעמים יטענו כי בשלב זה "אין פרטנר" פלסטיני ו/או ישראלי לפתרון שתי המדינות לשני העמים.

עבאס ברמאללה, השבוע
Mohamad Torokman/רויטרס

האמת היא, שאי-ההיתכנות של השגת הסכם קבע כיום נובעת מהיעדר הנכונות והיכולת הפוליטית בישראל, הרבה יותר מאשר בצד הפלסטיני, ומהתחזקותו של אתוס הסכסוך בשני הצדדים על חשבון אתוס השלום. כלומר, משיחי המדינה האחת החדשים נואשו מלהשיג את האפשרי לא בשל חוסר ההיתכנות הפוליטית והחברתית לפתרון שתי המדינות המועדף עליהם, אלא בשל הטענות המופרכות לגבי אי-היתכנותו הפיזית-מרחבית. במקום להמשיך במאמץ לשינוי הנדרש במערכת הפוליטית ובחברה הישראלית, הם מבכרים להיכנע, ולשקוע לאין אונים ופסיביות תוך הצגת יעד אוטופי וחסר כל היתכנות מעשית.

המשיחיים החדשים, כמו אלו הישנים, מתעלמים בהצעתם מהגורמים המרכזיים ההופכים את חלומם לבלתי אפשרי: לקחי ההיסטוריה בת מאה השנים של הסכסוך; השסעים החברתיים בישראל והאתוס של הסכסוך, המלובים על ידי נתניהו וממשלתו; תהליכי הלאומיות הפוסט-טריטוריאליות וההדתה שעוברים היהודים והערבים.

ההיסטוריה טעונה בתובנות על ההבדלים התרבותיים בין העמים ובעיקר על שאיפותיהם הלאומיות ההפוכות. ב-1919 קבע בן-גוריון כי "כאן יש שאלה לאומית: אנו רוצים כי הארץ תהיה שלנו... הערבים רוצים כי הארץ תהיה להם". המופתי חוסייני טען בעדותו בפני ועדת פיל ב-1936: "בלתי אפשרי להביא שני עמים שונים כל כך זה מזה בכל רובדי החיים - לחיות בארץ אחת", והלורד פיל סיכם את הדו"ח: "סכסוך פרץ בין שתי עדות לאומית... אין כל דבר משותף ביניהן. שונות הן זו מזו בדתן ובלשונן. חייהן התרבותיים והחברתיים. דרכי מחשבתן ואורח חייהן רחוקים אלה מאלה לא פחות משאיפותיהן הלאומיות". כך גם חזר ונכתב בדו"ח החלוקה ב-1947.

השאיפות הללו תורגמו לשני נרטיבים לאומיים סותרים, השוללים כל אחד את זכותו של האחר להגדרה עצמית בא"י/פלסטין. כך, לדוגמה, התייחס עבאס להצהרת בלפור בנאומו בפני עצרת האו"ם בשנה שעברה: "מאה שנה חלפו מאז הכרזת בלפור הידועה לשמצה... המנדט הבריטי הפך החלטה זו למדיניות וצעדים שתרמו לפשעים הקשים ביותר לעם רודף שלום בארצו". נחרץ יותר הוא מוסא אבו מרזוק מחמאס, שכתב ב-2007: "מדוע צריך מישהו להכיר ב'זכותה' של ישראל להתקיים... מדוע צריכים הפלסטינים 'להכיר' בפשע המפלצתי שבוצע על ידי מייסדי ישראל, ואשר ממשיך להתקיים באמצעות מדינת האפּרטהייד המודרנית המעוּותת שלה". מהצד השני עומד נתניהו, ששלל את הסכמי אוסלו ב-1993 בטענה ש"לא בשביל זה קמה הציונות, כדי להקים מדינה ליאסר ערפאת ומרעיו בערש מולדתנו".

א. ב. יהושע. סיפור שפורסם לפני 60 שנה
תומר אפלבאום

ועדת פיל ב-1937 היתה הראשונה להצביע על ההתפכחות הנדרשת מרעיון המדינה האחת. ועדת החלוקה ב-1947 שבה וקבעה: "מכל ההצעות שהוצעו, החלוקה היא המעשית ביותר". הפתרון לא יכול להיות צודק, כי לכל צד הצדק שלו. הוא חייב להיות מעשי והוגן, בו כל צד נשאר עם חצי תאוותו בידו.

החלטת החלוקה קבעה חלוקה מדינית אך אחדות בכל תחומי הכלכלה, התשתית והפיתוח, בדומה לחלק מההצעות כיום. פאול מוהן, סגן הנציג השבדי בוועדת החלוקה, האיש שהיה על המפות, מסביר את הרציונל לחלוקה: "ניסיתי לאחד שני רעיונות שאינם ניתנים ליישוב: תקווה לשיתוף פעולה יהודי-ערבי ופחד מעוינות יהודית-ערבית... אם הצדדים היו רוצים לחיות בשלום, זה היה יכול להתממש עם תוכנית החלוקה שלי". אך זה לא קרה. הפחד והעוינות גברו על התקווה ופרצה מלחמת העצמאות. הפחד והעוינות של היום, המלובים באופן מתמיד, עולים על אלו של אז, והתקווה והרצון לשיתוף פעולה פחותים עשרות מונים.

את ישראל מלווים מיום הקמתה שסעים חברתיים שונים, שמנהיגיה, גם אם לעתים ניצלו אותם לטובתם, הרי שעל פי רוב ביקשו להכיל אותם על מנת להשיג את הסולידריות והלכידות של "חברה מגויסת", הנדרשת למימוש יעדיה ואתגריה של הציונות. משוואה זו התהפכה על פיה בימי כהונת נתניהו. ראש הממשלה, יותר משריו, אינו בוחל בשום שסע, ובשום אמצעי על מנת להעמיקו ולנצלו לטובתו, ברגע הפוליטי המתאים, באמצעות שקר והסתה. נתניהו, שאימץ את ההבחנה של פינקלשטיין בדבר המשמעות הפוליטית להבדל בין "יהודי (ימין) לישראלי (שמאל)", אינו נח לרגע בהעמקת השסע החילוני-דתי.

ב-1997 לחש למקובל כדורי "השמאל שכח מה זה להיות יהודים"; באוקטובר 2014 הפיל את "חוק הגיור"; במארס 2015 תקף את גרבוז ואמר "אני שמעתי מישהו מדבר על מנשקי המזוזות באיזה בוז"; ובספטמבר 2017 אמר על הרפורמים כי "הם רצו לקבל הכרה בדלת האחורית".

את העמקת השסע המזרחי-אשכנזי משאיר נתניהו בדרך כלל למירי רגב, שמצטיינת בכך. הוא יודע לנצל את השסע, כפי שהודה ב-2016 בפני כחלון: "את קולות המצביעים המזרחיים אתה לא תקבל אף פעם, רק אני יודע להביא אותם. אני יודע את מי הם שונאים: הם שונאים את הערבים. ואני יודע להביא להם את הסחורה".

מעל הכל אוהב נתניהו לשסות את היהודים בערביי ישראל. בדצמבר 2003, בכנס הרצליה, טען נתניהו שלא צפויה סכנה דמוגרפית מהפלסטינים אלא מערביי ישראל. במארס 2015, פירסם: "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". בחודש שעבר הפיץ שקר ולפיו האוהדים המקומיים של בני סכנין שרקו בוז בדקת הדומייה לזכר הרוגי השיטפון בנחל צפית.

העמקת השסעים הללו מפלגת את החברה הישראלית למחנות ומפוררת את יכולתה להתמודד עם אתגרים על-סקטוריאליים. המתחים המוחרפים בין המחנות מחייבים השקעת משאבים רבה ותמידית מצדם בכדי לשמור על מקומם, מה שלא מותיר פניות ויכולת רגשית ופיזית להכיל שינוי דרמטי כמו פיוס ודו קיום גם עם הפלסטינים.

נתניהו מגייס את כל אמצעי ההגמוניה ובראשם התקשורת בכדי לשמר את אתוס הסכסוך המבטיח את שימור כיסאו. דני בר-טל מציג תנאים מינימליים הנדרשים לתחילת תהליך שלום וטוען כי ההנהגה הישראלית פועלת למנוע את השגתם. בחינה של התבטאויות נתניהו מחזקת טענה זו. תנאי הכרחי ראשון הוא הכרה בלגיטימיות של היריב. נתניהו מציג באופן קבוע קו הפוך ("אם אבחר לא תקום מדינה פלסטינית בקדנציה שלי").

תנאי שני הוא הכרה באנושיותו של היריב. גם כאן התבטאויותיו של נתניהו רחוקות מכך ("הם מקדשים את המוות – אנחנו את החיים"). תנאי שלישי הוא ההכרה בכך שיש ליריב צרכים הנתפסים כלגיטימיים, שאם לא ייענו הסכסוך לא ייפתר. נתניהו אמר בהקשר הזה: "בתנאים שהם רוצים כרגע, מדינה פלסטינית אינה באה בחשבון". תנאי רביעי הוא שעל הצדדים להכיר בכך שעליהם להתפשר. על כך אמר נתניהו: "אנחנו נשמור לעד על ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל".

גם המנהיגות הפלסטינית מתבטאת בשנים האחרונות באופן שאינו מכוּון ליצור אווירת שלום. למשל, באוגוסט 2014 אמר ג'יבּריל רג'וּבּ: "אין מניעה לשחוט התנחלויות (...) כל התנגדות מותרת כדי להביא לקץ הכיבוש". סאאבּ עריקאת השווה בדצמבר 2015 בין דאעש לישראל: "אכן, אין הבדל בין מה שדאעש עושה בסוריה ובעיראק לבין ההרג ושריפת הילדים בידי המתנחלים בגדה המערבית". בנאום לפני הפרלמנט האירופי ביוני 2016 אמר אבו מאזן: "רק לפני שבוע קמו מספר רבנים בישראל ופירסמו הכרזה ברורה בה הם דרשו מהממשלה להרעיל את המים כדי להרוג פלסטינים... האין זו הסתה ברורה לרצח קולקטיבי של העם הפלסטיני?"

על מציעי המדינה הדמוקרטית האחת להתייחס לארבעה אתגרים (לפחות) שמציב רעיון זה ביחס לחזון הציוני: האם אפשר להימנע מסיפוח רצועת עזה בנוסף לגדה המערבית? כיצד ייראו צה"ל וגופי הביטחון האחרים, ואילו מטרות יוגדרו להם? איך תתבצע קליטת הרשות הפלסטינית, שלה מאפיינים של מדינת עולם שלישי, לתוך מנגנוניה הכלכליים החברתיים של מדינת ישראל? איך תתמודד המדינה האחת עם קליטת הפליטים שישובו לתחומה?

לבסוף, מדינה אחת תביא את תהליך הלאומיות הפוסט-טריטוריאלית שעומד עליו יורם פרי לשיאו. המאבק על הגדרת ה"אני" מול ה"אחר", בחברה החדשה החסרה הפרדה פיזית, משפטית וטריטוריאלית, יתמקד בהכרח במאפיינים התרבותיים ויביא להקצנתם. אנו צפויים להעצמה והחרפה של תהליכי ההדתה של שני העמים, שבמסגרתם יימצאו בשני הצדדים כאלו המכשירים את האלימות בשם הדת. תהליך זה והאתגרים שלעיל הם מתכון ודאי לא רק להיעלמות החזון הציוני, אלא גם למלחמת אזרחים מתמדת ואכזרית.

מוטב יהיה לחולמי המדינה האחת, כמו גם להנהגה בישראל, ללמוד דבר אחד מנאומו של עבאס בפני המועצה הלאומית, שהיה רווי בדותות היסטוריות ואמירות אנטישמיות, והוא מסקנתו והכרעתו: "אנו אומרים: נחיה איתם יחד, על בסיס שתי מדינות". להגיע לפתרון זה יידרש מאמץ ישראלי, פלסטיני, ערבי ובינלאומי של כל אלה שמבינים כי בסכסוך הישראלי- פלסטיני הפתרון הנכון הוא זה הפשוט והקשה מאוד להשגה, כי בניגוד לאחרים הוא היחידי האפשרי והמעשי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו