בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה לא משנה כשמדובר בערבים

39תגובות

בתזמון מושלם, באותו יום בו דארין טאטור הורשעה בהסתה לאלימות ובתמיכה בארגון טרור בגין שירים שפרסמה בפייסבוק, פורסמה ידיעה לפיה פרקליט המדינה, שי ניצן, נמנע מהקביעה שלא בוצע פיגוע באום אל-חיראן בגלל לחץ מצד המשטרה. זאת, למרות שהמחלקה לחקירות שוטרים קבעה שיעקוב אבו אלקיעאן לא ניסה לבצע פיגוע. טאטור היא כעת עבריינית מורשעת ואבו אלקיען יוותר, ככל הנראה, בחזקת חשוד נצחי לאחר שדימם למוות בזירת האירוע מבלי שקיבל טיפול רפואי שייתכן והיה מציל את חייו.

קשה להבין כיצד אישה שמפרסמת שירים בפייסבוק הופכת לעבריינית מורשעת, בעוד שהסתה לאלימות נגד ערבים (ושמאלנים) מתרחשת יום יום ברשתות החברתיות באין מפריע. קשה להבין כיצד אדם הנוהג את מכוניתו במהירות 10 קמ"ש נותר מחבל בספק, וזאת אחרי שהמחלקה לחקירות שוטרים בכבודה ובעצמה – גוף שסוגר כמעט את כל התלונות נגד שוטרים המוגשות אליו – מוצאת שלא היה פיגוע.

אבל רק לכאורה קשה להבין, שכן במובן אחד דארין טאטור אינה שונה מיעקוב אבו אלקיעאן. שניהם ערבים. ובישראל, אדם ערבי, לפני שהוא גבר או אישה, מורה או משוררת, הוא קודם כל ערבי. ככזה, הוא לעולם בחזקת חשוד. בין אם הוא מגיע לשדה התעופה לקראת טיסה, בין אם הוא מובא להארכת מעצר, ובין אם הוא מתמודד על משרה בשוק העבודה.

הוא קודם כל ערבי. לכן הוא בחזקת איום פוטנציאלי שיש לנטרל, בין אם מדובר באיום ביטחוני, בין אם מדובר באיום דמוגרפי, ובין אם הוא פשוט לא בא טוב בעין, כמו למשל נוכחותן של יולדות ערביות באותו חדר עם יולדות יהודיות, או ערבים המבקשים להתגורר לצד יהודים, תופעה שהממשלה הנוכחית מבקשת למנוע באמצעות חקיקת חוק יסוד: הלאום, המתיר קיומם של יישובים נפרדים על בסיס לאום.

האם זה מפתיע אפוא שמספר כתבי האישום בהסתה המוגשים נגד ערבים גדול יותר מזה המוגש נגד יהודים? האם זה מפתיע כי תלונות של פלסטינים על מעשי אלימות נגדם מביאות לכתבי אישום בשיעור נמוך בחצי משיעור כתבי האישום במקרים אחרים? והאם זה מפתיע שבתיהם של פלסטינים, שקרוב משפחתם ביצע פיגוע, נהרסים בעוד שבתיהם של יהודים בנסיבות דומות לעולם לא ייהרסו?

אפילו בית המשפט העליון, מפי השופט נעם סולברג, קבע שבעוד הציבור היהודי מגנה אלימות שמבוצעת על ידי יהודים נגד ערבים, אין הדבר מתרחש בקרב הציבור הפלסטיני, שאינו מוקיע אלימות שכזו. עבור השופט סולברג, הפלסטינים הם בעצם קבוצה אחת, הוא לא מצא טעם לבצע הבחנות בין הפרטים השונים. אבל מבחינתו, יהודים זה כבר סיפור אחר, אצלם דווקא אפשר למצוא הבחנות. כך קורה שנגד קבוצה אחת אפשר לנקוט אמצעים קולקטיביים, בעוד שנגד קבוצה אחרת האמצעים תמיד יהיו אינדיבידואליים ומותאמים לנסיבות.

בחברה המבוססת על "אנחנו" ו"הם", כאשר אנחנו יהודים והם ערבים, אין להתפלא על הרשעתה של דארין טאטור. שיר דומה שהיה נכתב על ידי יהודי לא היה מביא להרשעה, ספק רב אם בכלל היה מגיע לכדי כתב אישום. נהג יהודי שהיה נוסע במהירות 10 קמ"ש, שהאיץ רק אחרי שנורה ורכבו נוקב מכדורים, לא היה נותר בחזקת מחבל, ובוודאי שלא היה נותר להתבוסס גוסס בדמו. שני מקרים אלה הם עדות נוספת לחולשתה של הדמוקרטיה הישראלית, ולחולשתנו שלנו.  

ד"ר שנער הוא חבר סגל בבית ספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו